זהר

תקיא) הכא איהו בהיפוכא מגוונא דלתתא. לתתא, מאן דבטש בההיא נקודה דלתתא, כד איהי סתימא, ואתי לגבה ההוא מלך גדול, דאיהו ברזא דאת ו' דנפיק מההוא ה' עילאה. ההוא ו' דנחית מגויה, בטש בהאי נקודה, ואפיק מגווה כל מה דלקיט מלעילא, ואתפשטת ואתפתחת לכל סטרין, ואתעביד את ה'.

פירוש הסולם

תקיא) הכא איהו בהפוכא וכו': כאן הוא בהיפך מן האפן שלמטה. למטה, בז"א ומלכות, מי שמזדווג באותה נקודה שלמטה, שהיא המלכות, כשהיא סתומה, היינו, ובא אליה מלך גדול ההוא, שהוא בסוד אות ו', שהוא ז"א, היוצא מהה' העליונה ההיא, שהיא בינה, ואותה הו' היורדת מתוכה, מזדווגת באותה הנקודה, שהיא מלכות, והיא מוציאה מתוכה כל מה שלקטה מלמעלה, ומתפשטת ומתפתחת לכל הצדדים, ונעשית אות ה' אחרונה משם הויה. ונמצא שהו', שיש לה התפשטות, היא המשפעת. והנקודה, שאין לה התפשטות, היא המקבלת.