זהר

תצו) ד״א וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה. על הגאולה: דא שכינתא עלאה, ה׳ עלאה. ועל התמורה: דא שכינתא תתאה דאיהי תמורה בההוא דאתמר ביה אל תמירני בו. ואינון ה״ה. וזאת: דא אבן ישראל, דא את.

פירוש מעלות הסולם

תצו) ד״א וזאת לפנים וגו׳: פירוש אחר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה, על הגאולה זו השכינה העליונה, ה׳ העליונה דהיינו ה' ראשונה של שם הוי״ה, שהיא בינה. ועל התמורה זו השכינה התחתונה, היינו מלכות שהיא נקראת תמורה, באותו שנאמר בו אל תמירני בו כלומר שנקראת תמורה בעת שהיא מלובשת במטטרו״ן. והם ב׳ ההין, של השם. וזאת: זו מלכות, שנקראת אבן ישראל, וזו המלכות שנקראת את.
פירוש: יש למלכות נוקבא דז״א ד׳ זמנים כוללים, המרומזים במלת נקב״ה, והם ר״ת של נקבה, אע״פ שאינם כסדר האותיות, והם: נערה קטנה בוגרת ה׳ תתאה שבשם, וזהו הטעם שנקראת האשה נקבה, על רמז ד׳ זמנים אלו הרמוזים באותיותיה. (מבוא שערים שער ו׳ ח״א פ״א תע״ס חלק ט' אות מ״ד) וכאן מביא התקונים ג׳ זמנים מהם, מחמת שקטנה ונערה הוא כולל יחד, שה״ס בנין הנוקבא במוחין דאחורים, שעדיין אינה ראויה לזווג פב״פ, וסוד ה׳ תתאה, הוא עוד לפני הנסירה, בעת שנכללת בדכורא בסוד צלע, שהוא בחינת המסך דז״א, שעליו עומד כל קומתו, מלשון צלעות הבית, אמנם עדיין אין לה שם לפי עצמה, כי אין לה עדיין שום בנין לעצמה, ולהיות שבמוחין דאחורים היא עולה עד הכתר שהוא בינה בסוד אשת חיל עטרת בעלה, לכן נקראת אבן ישראל. וזמן הג׳ שכתוב כאן הוא לעת גדלות שהיא חוזרת עמו פב״פ וראויה לזווג גמור, לזה אומר ודא את שיש בה כ״ב אותיות התורה מא׳ עד ת׳ ואז היא תורה שבעל פה, מתחברת עם ז״א פנים בפנים הנקרא תורה שבכתב, ואז נקראת בוגרת בגימטריא תורה לרמוז אל הנ״ל.
ואין לשאול שמאחר שמוחין דאחור של הנוקבא חשובים יותר ממוחין דפנים שהיא עולה עד הכתר, א״כ מהו הריווח אל המלכות מחזרתה לקבל המוחין דפנים בפנים. התשובה היא כי ממוחין אלו דאחור, אינה יכולה להאיר אל התחתונים, כי חכמה בלי חסדים מאירה בדינים, ואינם יכולים לקבלה, ולכן בנעילת יוכ״פ שזו״ן עולים לג״ר דא״א, ונמשכים אורות החכמה הנקראים חיים, וכל אלה שעשו תשובה נחתמים אז לחיים, עכ״ז אין הענין נגמר אז בשלימות, כי אור החכמה אינו מאיר בלי חסדים, וזמן המשכת החסדים להלבשת החכמה הוא בז' ימי סוכות, שלכן הם נקראים זמן שמחתינו, וביום השביעי הושענא רבה נגמר התלבשות החכמה בחסדים ואז נשלמת החתימה לחיים שנעשתה ביום הכפורים, ולכן יום הושענא רבה נבחן ליום של מסירת פסקי הדין להוציאם לפועל. ולכן אין בחינת זווג זו״ן ביום כפור. (זהר אמור אות רכ״ה) ומשום זה חוזרת המלכות למצב הב', להיות בזווג פב״פ עם ז״א, כי אז יכולה להאיר אל התחתונים הן חכמה והן חסדים. (עיין תע״ס חלק ט״ו תשובה ז').