זהר

תצה) מאי נעלו, דא כנוי ההוא דאתמר ביה גן נעול, אתפתח ההוא נעול מפתחא, בגין דלפתח חטאת רובץ, אתעבר ההוא חטאת, ואתפתח תרעא, הה״ד זה השער לי״י. ויחזון תמן שכינתא, דאתמר בה וזאת לפנים בישראל.

פירוש מעלות הסולם

תצה) מאי נעלו דא וכו׳: שואל מי נקרא נעלו של הקב״ה, ומשיב זה כנוי לאותו שנאמר בו גן נעול, שהוא מלכות. ויפתח אותו השער הנעול במפתח, היינו המלכות דמלכות. ומפרש למה הוא סגור משום שלפתח חטאת רובץ, להטיל בך ארס התאוה להמשיך האור ממעלה למטה, כשנעבר החטאת ההוא בסו״ה בלע המות לנצח, נפתח השער, זהו שכתוב זה השער לה'. ויראו שם השכינה שנאמר בה, וזאת לפנים בישראל.
ביאור הדברים: יש לדעת שכל אח״פ של מדרגה עליונה, שבשעת גדלות מכח הזווג דע״ב ס״ג המה מתחברים אליה, מקורם הוא רק נה״י דעליון שהם רגלי העליון, והוא מטעם כי ג״ר דבינה אינם יוצאים מן המדרגה כי על ג״ר דבינה לא שייך לחול עליהם שום צמצום, כי תמיד הם בסוד כי חפץ חסד הוא ולא חכמה, והצמצום לא היה אלא על אור החכמה, רק בז״ת דבינה שהם שורש זו"ן הכלול בבינה. וזו״ן הכוללים. ולכן אין בכל אח״פ רק בחינת זו"ן, ועיקר של זו"ן הוא רק בחי׳ נה״י שבו, כי חג״ת הם בחינת כח״ב דחסדים שאצל ז״א שהוא בעיקרו רק חסדים עם הארת חכמה נשתנה שמייהו דכח״ב לחג״ת, שהם בחינת ג״ר המתחברים אליו מבחינת ג״ר של חסדי הבינה, הרי שעיקרם של אח״פ הם נה״י.
והנה בעת שמלכות דכל מדרגה עולה לבינה שלה, דהיינו בזמן הקטנות נבחן שנה״י של הפרצוף שהם הרגלים שלו, מלובשים במלכות של הפרצוף התחתון ממנו, למשל: נה״י דבינה שהם רגלי הבינה נפלו בז״א, ומתלבשים בחג״ת שלו עד החזה, אשר המלכות דז״א כבר עלתה לחזה שלו, שהיא בת״ת דהיינו בינה דחסדים, ומסיימת שם את הפרצוף, נמצא שהיא מסיימת ג״כ רגלי הבינה המלובשים בפנימיות חג״ת אלו המסתיימים בחזה. וכן בכל פרצוף נמצאים הרגלים דעליון מלובשים בעת קטנות במלכות דתחתון ועל שם זה נקראת המלכות בשם נעל שמסיימת ונועלת האורות. לפיכך נבחן שבזמן הקטנות מלובשים הרגלים של כל פרצוף עליון בנעל של פרצוף התחתון. ולעת גדלות, שמלכות יורדת מת״ת שהיא בינה למקומה, ושני שלישי ת״ת ונה״י דעליון שנפלו לתוך התחתון, חוזרים ועולים למדרגתם לעליון, נבחן שכל עליון שלף רגליו מנעל דתחתון, והגביה אותם למדרגתו, והחזיר הנעל אל התחתון. וז״ס הכתוב וזאת לפנים בישראל שזאת שה״ס מלכות, היתה בז״א שה״ס ישראל לפנים דהיינו בעת שיצא מקטנות לקבל מוחין דגדלות על הגאולה כי המוחין דגדלות נקראים גאולה. ועל התמורה דהיינו לתקן שינוי השם שיש לעליון אשר יורד למקום התחתון נעשה כמוהו והוא עצמו בקטנות, מה עשה כל עליון שלף איש נעלו ונתן לרעהו שכל עליון שלף רגליו מנעל שהיה לו במקום התחתון ונתן את הנעל לרעהו דהיינו לתחתון, שעי״ז קבל מוחין חדשים שנקראים גאולה וכלים חדשים שנקראים תמורה. וכיון ששליפת הנעל ברוחניות היתה מביאה קנין של מוחין וכלים, ע״כ נהגו דוגמתו בעולם הזה לכל קבלת קנין חדש אחד מחברו שהמקנה שלף נעלו ונתן לקונה לרמוז שעי״ז מוסר לו קנין חדש כדרך הרוחניים. (עיין בסולם פרשת תצא מאמר לקיים כל דבר שלף איש נעלו).
והנה כל ענין ההמתקה של מלכות בבינה וקטנות וגדלות נוהג רק במשך שתא אלפי שני, שאין זווג על המלכות עצמה במקומה, אלא על המלכות הממותקת ברחמי הבינה, אמנם בגמר התקון תתגלה המלכות דצמצום א', שנגנזה בראש עתיק, ותקבל זווג מעתיק ותשפיע אל העולמות אבי״ע ואז נאמר עליה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה, כי מלכות נקראת אבן ובהיותה נגנזת בראש עתיק בלי זווג לכן בכל מקום שנגלית נמשך ממנה דינים ועונשים, אמנם בגמר התקון כשתקבל הזווג שם בראש עתיק תתגלה וכולם יראו שהיתה לראש פנה.
וזה אומרו (באות תצ״ד) בההוא זמנא אתמר בשכינתא וחלצה נעלו, נעלו דקב״ה, לקיים ביה של נעליך כי כל ענין הנעל שה״ס עליית מלכות לבינה ורגלי דפרצוף נתלבשו בנעל התחתון בסוד קטנות וגדלות זה שייך לפני גמר התקון אבל לא בעת שיהיה הזווג הגדול על המלכות דמדת הדין במקומה עצמה, ואתייחד בשכינתיה דאתקריאת חליצה וכו׳, כי גם רגלי המלכות נפלו לבי״ע ומתלבשים שם על החזה של מטטרו״ן, אשר מלכות שלו הנקראת סנדלפון עלתה שמה וסיימה לפרצופו של מטטרו״ן, (כמ״ש להלן אות תצ״ח) ולא צריכין לאתחברא בארח יבום לעולם וכו׳ כי במשך שתא אלפי שני נמצאים כל הזווגים של ז״א הוא במלכות הממותקת כי מלכות דמדת הדין נגנזה ונמצא שאין לו בת זוגו האמיתי וזה נקרא אורח יבום, אבל בגמר התקון אתפתח ההוא נעול מפתחא בגין דלפתח חטאת רובץ, לכן עצמות המלכות היתה נעלמת מחמת שהעולם לא היה יכול להתקיים, אתעבר ההוא חטאת ואתפתח תרעא הה״ד זה השער לה׳ ויחזון תמן שבינתא וכו׳ בסו״ה ראו עתה כי אני אני הוא. אני הוא שם של מלכות, וכיון שמלכות דצמצום א׳ תקבל הזווג הגדול תתגלה בעולם כי אני שבשתא אלפי שני היתה משותפת במדת הרחמים ועצמותה היתה נעלמת אני הוא שהוא גילוי עצמותה של המלכות, ואין אלקים עמדי, (עי' בזהר בראשית א' אות קס״ח בסולם מאמר אני אני הוא).