זהר

תצב) וזמינא דא חויא, לאולדא כל אינון גופין, עד לא ייתי זמנא דיליה, הה"ד בטרם תחיל ילדה. זמנא דחויא לאולדא בשבע שנין, והכא בשית, מה דלאו איהו זמניה. ובההוא זמנא דאוליד לון, מההוא לידה ימות. דכתיב בלע המות לנצח. וכתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון.

פירוש הסולם

תצב) וזמינא דא חויא וכו': ועתיד נחש הזה להוליד כל אלו הגופים מטרם שיבא הזמן שלו. ז"ש, בטרם תחיל ילדה. כי זמן של הנחש להוליד, הוא בז' שנים, וכאן מוליד בשש שנים, מה שאין זה זמנו. ובזמן ההוא שיוליד אותם, ימות מלידה ההיא, שכתוב, בלע המות לנצח. וכתוב, יהיו מתיך נבלתי יקומון.
פירוש. יש כאן סוד גדול מקיף הכל. כי נודע שבשבירת הכלים, ואח"כ ע"י חטא דעצה"ד ע"י פיתוי הנחש, נתפזרו ש"כ ניצוצי קדושה ונפלו לקליפות, שכל העבודה שלנו בתורה ומצות אינה יותר, אלא לחזור ולברר ש"כ נצוצי קדושה אלו, ולהחזירם לקדושה, ואז יהיה גמר התקון, בסו"ה בלע המות לנצח. אמנם לא כולם אנו צריכים לברר, אלא רפ"ח ניצוצי קדושה בלבד מוטל עלינו לברר, אבל ל"ב ניצוצי קדושה אחרונים, אין אנו צריכים לברר, כי עם בירור רפ"ח ניצוצין הם נבררים מאליהם.
ולהבין זה, צריכים לדעת מספר ש"ך ניצוצין אלו מה הם. והענין הוא, כי שמונה מלכים נשברו, שהם דעת וחג"ת נהי"מ, ובכל מלך יש מ' בחינות, שהם עשר ספירות כח"ב חג"ת נהי"מ, שבכל ספירה ד' בחינות חו"ב תו"מ, והם מ' בחינות, וח' פעם מ', הרי ש"כ בחינות, ואלו הם הנקראים ש"כ ניצוצין. ואם נחלקם על פי עשר הספירות שבהם, נמצא שיש ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, שבכל ספירה ל"ב בחינות, דהיינו שיש בכל ספירה ח' מלכים שבכל אחד ד' בחינות חו"ב תו"מ שהם ל"ב ועשר פעמים ל"ב הם ש"ך.
ואין לנו כח לברר אלא ט' ספירות ראשונות, שהם ט"פ ל"ב, שהם רפ"ח ניצוצין, אבל אותם ל"ב ניצוצין שבספירת המלכות אין לנו כח לברר, וגם אין צורך כלל לברר אותם, כי בהתברר הרפ"ח ניצוצים בשלמות נבררים ל"ב ניצוצי המלכות מאליהם. באפן שאין התקון תלוי אלא בבירור רפ"ח ניצוצין, דהיינו עד ספירת היסוד. ול"ב דמלכות נבררים עמהם מאליהם.
וז"ס שאמרו בזהר במקומות הרבה, שהגאולה וגמר התקון יהיו באלף הששי, שה"ס ספירת היסוד. כי אחר שנשלם בירור היסוד, נשלמו בירורין של הרפ"ח ניצוצין, ותיכף תהיה הגאולה וגמר התקון, ואין צריך לחכות עד אלף השביעי שה"ס המלכות לברר גם ל"ב ניצוצי המלכות, כי הם מבוררים עם הרפ"ח שבאלף הששי. כנ"ל.
והנה הגופים נחשבים לתולדות הנחש, מטעם שהם נולדו מחמת פתוי הנחש לעץ הדעת, ואם לא חטא אדם בעצה"ד לא היה מוליד גופים כי כדי לברר ולהחזיר כל רפ"ח ניצוצי הקדושה שנפלו ע"י חטא עצה"ד, צריכים לגופים הרבה, ואחר שיולדו כל הגופים ויעשו מה שצריכים, תיכף יהיה גמר התקון.
וזה אמרו, וזמינא דא חויא לאולדא כל אינון גופין עד עלא ייתי זמנא דיליה וכו', זמנא דחויא לאולדא בז' שנין, והכא בשית, כי לידת כל הגופים, פירושו, שהם יבררו כל הניצוצים שנפלו לקליפות מחמת חטא עצה"ד, שהם ש"כ ניצוצים, וא"כ יהיה זמן הולדה שלה בז' שנין, דהיינו בספירת המלכות שבאלף הז', שבה נגמרים הש"כ ניצוצין. אבל והכא בשית דהיינו באלף הששי, שהוא ספירת היסוד, שהוא אלף הששי, מה דלאו איהו זמניה, שהרי בו נגמר בירור רפ"ח ניצוצים בלבד. ולא כל הש"ך אז יולדו כל הגופין, ויהיה גמר התקון. שזהו מטעם הנ"ל, שבירור ניצוצי אלף השביעי אין צורך לבררם כלל, כי הם מבוררים עם רפ"ח ניצוצים מאליהם וכיון שיגמרו רפ"ח ניצוצים לשוב לקדושה בשלמות, תיכף יהיה גמר התקון.
וז"ש, ובההוא זמנא דאוליד לון, מההוא לידה ימות, דכתיב בלע המות לנצח וכו' : כי כיון שיהיה גמר התקון הרי יתבטל וימות הנחש ומלאך המות, שהנחש ומלאך המות היינו הך. ונמצא שהוא מת, מחמת שהוליד כל הגופים. בסו"ה בלע המות לנצח. ואז יהיה תחיית המתים. כמ"ש, יחיו מתיך נבלתי יקומון.
ואין לשאול, בית שלידת כל הגופין, יורה גמר התקון, א"כ איך ניחס זה לנחש, שהוא ההיפך מתקון, והוא מלאך המות. אמנם ז"ס מה שאמרו על הכתוב, והנה טוב מאד, שמאד יורה על מלאך המות שהוא טוב מאד. והענין הוא. כי אדם הראשון אע"פ שהיה כולו קדש מטרם החטא, מ"מ היה מחוסר שלמות, וז"ש שאמרו ז"ל על חטא עצה"ד, שבעלילה באת עליו, כי ע"י חטא עצה"ד, הוליד גופים הרבה כנ"ל, והם השלימו הכל. וע"כ מיוחס זה אל הנחש, כי לולא הנחש שפיתה אותו לעץ הדעת, לא היו נולדים גופים מאדם הראשון, ולא היה נשלם התקון, הרי שיש לו יחס ישר אל גמר התקון, אלא מההוא לידה ימות.