זהר

תעה) וצריך בר נש, לקבלא עליה חמש ענויין, בגין ענוי דגרים לה׳ זעירא דגלת בגלותא, ואתקריאת עניה סוערה לא נוחמה. ואבא ואמא אינון נחתין בימינא ושמאלא, לקבלא בהון ו״ה דאינון תורה ומצוה, ורזא דמלה, ושב ורפא לו, ודא איהו שובה ישראל עד י״י אלקיך.

פירוש מעלות הסולם

תעה) וצריך בר נש וכו׳: וצריך האדם לקבל עליו חמש עינוים כיום הכיפורים, שהם: אכילה שתיה, רחיצה, סיכה, ת״ה, ונעילת הסנדל. משום העינוי שגרם בחטאיו לה׳ הקטנה, שהיא מלכות, שנתגלתה בגלות, ונקראת עניה סוערה לא נוחמה. ואבא ואמא, שהם חכמה ובינה הנקראים י׳ ה׳, הם יורדים בימין ושמאל לקבל בהם ו׳ ה׳ שהם זו״ן, הנקראים תורה ומצוה, וסוד הדבר, ושב ורפא לו, וזהו שכתוב שובה ישראל עד ה׳ אלקיך, עד ששם ה׳ יהיה נשלם על ידך. (עי׳ רע״מ פרשת פנחס מן אות תת״ז עד אות תתי״ג).
ביאור הדברים: הנה זו״ן אצילות ומכש״כ העולמות התחתונים שהם למטה מזו״ן דאצילות, מצד אצילותם אינם ראוים למוחין מפני שמלכות דצמצום א׳ רובצת עליהם, ובכדי שיהיה קיום אל העולמות ולזו״ן, העלה המאציל המלכות אל הבינה, ונעשית אחד עם בינה, ועי״ז הם נעשו ראוים לקבל המוחין מבינה, וכל זה הוא, אם התחתונים הולכים בדרך הישרה, אבל אם התחתונים חוטאים, יש רשות אל הסט״א להתאחז בזו״ן ולגלות את בחינת מלכות דצמצום א׳ שיש בכלים דזו״ן ואז כל האורות מסתלקים. וביום הכפורים שישראל חוזרים בתשובה, עולה המלכות אל הבינה, ומאירה אל התחתונים מאורות דבינה המוחין של סליחה וחרות, עד שנעשים ראוים לקבל כל בחינת המוחין דג״ר מהוי״ה דאלפין, שבג״ר דז״א, אשר החסד שבו עולה ונעשה לבחינת חכמה וגבורה שבו נעלה לבחינת בינה. כמ״ש (משפטים אות תק״כ) דרישא דמלכא בחסד וגבורה אתתקן.
וזה אומר (באות תע״ג) ועוד איהי תשובה וכו׳ יום הכפורים דא ה׳ כלולא מחמש צלותין, דהיינו בינה שהיא ה׳ ראשונה של השם, עשרת ימי תשובה דא י׳ היינו חכמה שנקראת י׳ של השם ומחברים חכמה עם בינה, לקבל שבים דא ו״ה, שמבחינת עצם אצילותם אינם ראוים למוחין מחמת המלכות דצמצום א', אלא מחמת העליית מיין נוקבין ממעשיהם הטובים של התחתונים, נגנזת המלכות דמדת הדין, וזו״ן עולים לאו״א ומאירים אל התחתונים במדת הרחמים של בינה. ולכן כל מאן דחזר בתיובתא כאלו חזר י״ח עם ו״ה, והנה המוחין השלימים של זו״ן כוללים חכמה דימין מאו״א עלאין, וחכמה דשמאל מישסו״ת, בסוד החסד העולה לחכמה, וגבורה העולה לבינה, ונשלמים בג״ר מהוי״ה דמילוי אלפין, זהו אומרו ועקרא לסלקא כלא במחשבה דאיהו יו״ד ה״א וא״ו ה״א.
והנה ההפרש בין החכמה שבקו ימין שהוא סוד החסד שנתעלה לחכמה לבין הארת החכמה שבקו שמאל שה״ס הגבורה שנתעלה לבינה מפורש ברעיא מהימנא פרשת צו (אות קמ״ה) ואם ת״ח הוא צריך שיהא ביה חסד, ועם י׳ דאיהו חכמה חסיד וכו׳. וזוהי חכמה דימין, שהיא בחינת או״א עלאין, שבעצמם הם חסדים מכוסים מחכמה, והם נקראים חכמה מב׳ טעמים: א׳ שהם מלבישים על חכמה סתימאה דא״א. ב׳ שבעת שנגלה הארת חכמה בישסו״ת הם מקבלים הארה זו מאו״א, המלבישים לחכמה סתימאה, ונמצא שאו״א הם עצם חכמה וישסו״ת מקבלים רק הארה, (עי׳ ע״ח שער או״א סוף פרק ב׳) וגם אז אע״פ שאו״א משפיעים הארת חכמה לישסו״ת, הוא רק דרך העברה מחכמה סתימאה לישסו״ת, אבל באו"א עצמם אין החכמה מתלבשת, והם תמיד בחסדים מכוסים. ואי אית ביה חמשה חומשי תורה, דאתייהיבו משמאלא, אתקרי גבור בתורה וירא חטא. היינו חכמה דשמאל מגבורה שנתעלה לבינה, ונקרא ירא חטא מטעם, כי אין הארת החכמה הנמשכת מקו שמאל דבינה, מתגלה, רק עם גילוי דינים קשים על הרשעים שהמשיכו החכמה ממעלה למטה, והוא, כדי להטיל יראה ופחד על אותם שרוצים להמשיך חכמה ממעלה למטה. וזה אומרו (באות תע״ד) וגבורה שהיא קו השמאל, תמן סמא״ל וכו׳, כי אין אחיזה לקליפות אלא בקו שמאל, וכל מאן דיתגבר על יצריה, וממשיך הארת חכמה דשמאל, שה״ס ל״ב נתיבות החכמה שבתורה, ע״י הגבורה שעולה לבינה, כאלו הוה מתגבר גבורה על סמא״ל בדינא לגבי בנוי כי הדינים המתגלים עם הארת החכמה שבשמאל, מבריחים את סמא״ל וכל כת שלו מן הקדושה, ואין להם כח להסית את הבריות להאחז בקו שמאל לבד, כדרכם. (עי׳ זהר פרשת פקודי אות שע״ה) ובגין דא אמרו מארי מתניתין איזהו גבור הכובש את יצרו וכו׳, כל זה מפורש שם ברעיא מהימנא (אות קמ״ו פרשת צו) כיון דזכי לשם הוי״ה, זכי לשמא מפרש דאתקרי אדם ודא יו״ד ה״א וא״ו ה"א, שזהו הוי״ה במלוי אלפין שהוא בגימטריא אד״ם, ומורה על ז״א שנקרא אדם במוחין דגדלות, בההוא זמנא שליט על גופיה וכו׳ וכחות הרע שבגוף נכנעים אל הטוב שבקדושה, (עיין שם, בסולם מאמר שריפת קדשים).