זהר

תעא) ותרין אחרנין מחפיין לגוף, ושתים מכסות את גויותיהנה. וכלהו גליפין מחקקן, באתוון דרזא דשמא קדישא, בארבעין ותרין אתוון. תחות תרין אבנין עילא ותתא, לאשתמודעא קב"ה בשמיה ביקריה למהוי חד.

פירוש הסולם

תעא) ותרין אחרנין מחפיין וכו׳: וב׳ כנפים אחרות מכסות את הגוף. כמ"ש, ושתים מכסות את גויותיהנה. וכולן חקוקות ומפותחות באותיות השם הקדוש של מ"ב אותיות, תחת שתי אבנים, למעלה ולמטה, כדי לדעת את הקב"ה בשמו ובכבודו להיות אחד.
פירוש. יש ל"ב נתיבות החכמה, שה"ס כ"ב אותיות דז"א ועשר ספירות דישסו"ת, שע"י שניהם ביחד מתגלה החכמה. דהיינו ע"י עלית ז"א להכריע בימין ושמאל דישסו"ת מתגלה החכמה (כמ"ש באדרא זוטא אות רי"ט) וזה נבחן להארת ו"ק דבינה, כי ישסו"ת הם בחינת ו"ק דבינה. ויש שם מ"ב אותיות, והיינו כשנוסף על ל"ב נתיבות החכמה הנ"ל מתגלים עשר ספירות החסדים של או"א, שה"ס אוירא דכיא. ועשר עם ל"ב הם מ"ב. ואז מאירים הג"ר דבינה. ולפיכך השם מ"ב מאיר בראש ז"א, משום שמקבל אותם מג"ר דבינה שהם או"א עלאין, שהם סוד ראש. ול"ב נתיבות החכמה, מאירים בו"ק דז"א, להיותם מקובלים מישסו"ת שהם ו"ק דבינה. שה"ס גוף ולא ראש. אמנם גם הגוף דז"א, שה"ס חג"ת נה"י, נחלק, לג"ר וו"ק, שחג"ת שמחזה ולמעלה הם ג"ר דגוף, ונה"י שמחזה ולמטה, הם ו"ק דגוף. ונמצא משום זה, שנה"י דז"א, שה"ס ו"ק מקבלים הארת חכמה מישסו"ת שהם ו"ק דבינה. וה"ס ל"ב נתיבות החכמה. וחג"ת דז"א מקבלים מעשר ספירות דחסדים דאו"א, בנוסף על ל"ב דישסו"ת, שה"ס שם מ"ב. ולפיכך בחג"ת דז"א שולטים מ"ב אותיות, שהם החסדים דאו"א עלאין, והארת החכמה מכוסה בהם. ובנה"י דז"א מאירה החכמה דישסו"ת בסוד ל"ב נתיבות החכמה.
ואין לשאול כיון שחג"ת דז"א מקבלים מעשר ספירות דחסדים דאו"א עלאין, א"כ היה לו לכנותם עשר אותיות ולא מ"ב אותיות. כי הענין הוא שמטרם שז"א מקבל ל"ב נתיבות החכמה מישסו"ת, נבחנים החסדים שבו לו"ק בלי ראש, ולא יוכל לקבל מאו"א החסדים דאוירא דכיא, שהם ג"ר, ועדיפות מחכמה, אלא אם כן מקבל תחילה ל"ב נתיבות החכמה מישסו"ת, וכיון שנשלם בחכמה, יכול לעלות עוד ולקבל החסדים דאו"א, שה"ס ג"ר וראש. נמצא שאי אפשר לקבל עשר דאו"א, אלא א"כ שיש לו מכבר ל"ב דישסו"ת, ע"כ נקראות העשר דאו"א בשם מ"ב אותיות. אמנם אם הוא מקבל העשר דאו"א, הן שולטות על ל"ב דישסו"ת, להיותן ג"ר, וע"כ החכמה מתכסה בחג"ת דז"א. ובכל מקום שהשם מ"ב מאיר שם, החכמה מתכסה.
וז"ש, ושתים מכסות את גויותיהנה וכלהו גליפין מחקקן באתוון דרזא דשמא קדישא במ"ב אתוון שכל הכיסויים האמורים חקוקים ומפותחים ע"י השם מ"ב אותיות. שה"ס עשר הספירות דחסדים דאו"א הכוללות בתוכן ל"ב נתיבות החכמה. כנ"ל. ששם מ"ב מאיר, תחות תרין אבנין עילא ותתא, שהאבן שלמעלה היא בינה, והאבן שלמטה היא מלכות. כי הבינה ה"ס הכסא העליון, שחגת"ם, שהם החיות דז"א, נושאות אותו. שבהם מאיר השם מ"ב אתוון. והאבן שלמטה, שהיא מלכות, ה"ס הכסא התחתון, שהחיות דמלכות נושאות אותו. וגם בחיות אלו, מאיר השם מ"ב, כמו בחיות דז"א, שהשם הזה מכסה על החכמה. וזה שכתוב ושתים מכסות את גויותיהנה. דהיינו, שמכסות הארת החכמה שבגוף החיות, בכח השם מ"ב שמאיר בהם. וז"ש, לאשתמודעא קב"ה בשמיה ביקריה למהוי חד כדי להכיר את הקב"ה, בשמו וכבודו, שהוא המלכות הנקראת שם וכבוד, להיות אחד. דהיינו בהארה אחת. כי כמו שהשם מ"ב מכסה החכמה בחיות דז"א, כך מכסה החכמה בחיות דמלכות. ומה שאמר מקודם לכן, בביאור הכתוב לאיש שתים חוברות איש, שהחיות מגלות החכמה, אין זה במקומם עצמם, אלא ברגלי החיות שהן בחינת נה"י דחיות, ששם מאירים הכינויים, שה"ס הכנפים המגלות החכמה. כנ"ל. אבל בגוף החיות, ששם מאירים השמות, נמצאת החכמה מכוסה בהם. כנ"ל.