זהר

תסז) פנחס הוה חמי ליה השתא ההוא את מ', טאיס על רישיהון דישראל. והאיך חמא ליה. חמא דיוקנא דמ' פתוחה, מליא דמא. כיון דחמא ליה, אמר הא ודאי סימנא דמלאך המות. מיד חטף לה, אדכר עלה שמא מפרש, ונחית להאי את לגביה. ומה דהוה ר"ח, אתצריף רמ"ח. כדין ויקח רמח בידו. וע"ד כתיב מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, דקני לשמא קדישא, דהוו מחברין ליה ברשו אחרא. בתוכם, מאי בתוכם. בגין דהוה אזל ועאל בגו כמה אוכלוסין, כמה רברבן, ומסר גרמיה למותא בינייהו. אבל בתוכם, בתוך מ', בתוך מ' הוה ההוא קנאה דקני.

פירוש הסולם

תסז) פנחס הוה חמי וכו': וכן פנחס היה רואה עתה אותה אות מ', שהיתה עפה על ראשיהם של ישראל. ואיך ראה אותה. ראה צורת מ' פתוחה מלאה דם. כיון שראה אותה, אמר, הרי ודאי היא סימן של מלאך המות, מיד חטפה, והזכיר עליה שם המפורש, והוריד אותה האות אצלו, ומה שהיה פינחס בגימטריא ר"ח, נתחברו עתה האותיות ר"ח עם המ', ונעשה הצירוף רמח. אז ויקח רמח בידו. וע"ז כתוב, מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי, כי קנא להשם הקדוש שהיו מחברים אותו ברשות אחרת. בתוכם, מהו בתוכם. ומשיב, משום שהיה הולך ונכנס בתוך כמה המונים בתוך כמה גדולים, ומסר עצמו למיתה בשבילם, כדי להצילם, ע"כ כתוב בתוכם. אבל סוד הדבר, בתוכם. הוא אותיות בתוך מ', כי בתוך מ' היתה אותה הקנאה שקנא.
ביאור המאמר. ענין אותיות מ' ו' ת' כבר נתבארו היטב לעיל (בהקדמת ספר הזהר אות רי"ב רי"ג ע"ש) אשר המ' היא בחינת הזכר דס"א, דהיינו דינים דדכורא המתגלים עם החכמה, והת' היא דינין דנוקבא, דהיינו דינין דמנעולא. שממנה באה המיתה. והו' היא יסוד המחבר את המ' עם הת'. ולא נגזר המות על העולם מטרם שנזדווגו ב' אותיות אלו מ' ת' ע"י הו'. כי אז המנעולא קבל כח להמית את החי.
וז"ש (באות תס"ו) בגין דאות מ' וכו' הוה טאס על רישיה דאדם בשעתא דכתיב ותקח מפריו, מ' פריו, כי עצה"ד, ה"ס מלכות מבחינת השמאל, וסוד החטא היה שהמשיך החכמה שבה ממעלה למטה כרצונם של סמאל ונחש שפתוהו. וכיון שהתחילה להמשיך, מיד נגלו הדינין דדכורא של הס"א שה"ס מ' שעפה על ראשו של אדה"ר, דהיינו על הג"ר שלו שנקראים ראש. וז"ש, בשעתא דכתיב ותקח מפריו מ' פריו. דהיינו בשעה שהתחיל להמשיך החכמה, שה"ס הפרי, בעצת הנחש נתגלה המ', אמנם הזכר דקליפה, עוד אין בכחו להמית, כי המות בא מצד הת', שהיא המנעולא. וז"ש, והוה מחכא ו' ת', שהמ' היתה מחכה לאותיות ו"ת, שהן הנוקבא דס"א, שממנה באה המות אחר שמזדווגת עם המ'. וז"ש, בזמנא דכתיב ותאכל ותתן וכו' אתבני מות על עלמא, כי בסוף האכילה, דהיינו בסוף ההמשכה, נגלות הו"ת, בסו"ה לפתח חטאת רובץ. ואז נזדווגה המ' עם הו"ת, ובאה המיתה לעולם.
וז"ש (באות תס"ז) פנחס וכו' חמא דיוקנא דמ' פתוחה מלייא דמא וכו' דהיינו מלאה דם טמא, שה"ס ההמשכה ממעלה למטה הנקראת דם טמא, דהיינו מחמת העון של פעור, ושם היה רואה צורת המ', שהיא הדינין דזכר דס"א, המחכים להזדווג עם הנוקבא דס"א שהיא ו"ת, ולהביא המיתה, מיד חטף לה, דהיינו שחטפה מסטרא אחרא וחיבר אותה לקדושה. כי כשהמ' עם הדם טמא שבה עומדים בבחינת פנים, דהיינו שהרצון הוא להמשיכה ממעלה למטה, אע"פ שהיא מלאה דינים, אז היא ברשות הס"א, שהס"א מושך ממנה המות כנ"ל. אמנם אם מעמידים המ' ודם טמא שבה, בבחינת אחורים, דהיינו שדוחים המשכה זו, מחמת הדינים שבה, הרי היא חוזרת לקדושה, כי נעשית שומרת על הקדושה שלא ימשכו הרשעים ממנה ממעלה למטה (כנ"ל באד"ר אות רי"ט). וז"ש, אדכר עלה שמא מפרש ונחית להאי את לגביה, קו האמצעי, שהוא ז"א, ה"ס שם המפורש, דהיינו שם בן ד'. ונודע שקו אמצעי ממעט את הג"ר דשמאל, שבהם אחוזים הס"א והרשעים, ולפיכך כדי שאות מ' תתתקן להיות שומרת על הקדושה, היה צריך מקודם להזכיר עליה את שם המפורש של ז"א, כדי למעט הג"ר דשמאל, ואז, ונחית להאי את לגביה, דהיינו שירדה ונעשתה לחלק מן הקדושה. וז"ש, ומה דהוה ר"ח, דהיינו מה שפנחס נתלבש בחכמה דשמאל דקדושה, שה"ס יצחק שבגי' ר"ח, כדי לשלוט על המ' (כנ"ל אות תס"ד) אתצריף רמ"ח, נעשה עתה לבחינת רמ"ח שעם הדינים שבו, הרג את זמרי וכזבי. שזה נעשה ע"י הרמח, שמיעט הג"ר דשמאל, ועצר המגפה. וז"ש, דקני לשמא קדישא דהוו מחברין ליה ברשו אחרא, כי המ' שהיתה בידי הס"א, היתה שייכת באמת לשם הקדוש, להיות לשמירה על החכמה מיניקת הרשעים. כנ"ל. וז"ש, בתוך מ' הוה ההוא קנאה דקני, שהיה מקנא על מה שהמ' היא בידי הס"א כמבואר.
וז"ש (באות תס"ד) כיון דחמא מלאך המות, דפנחס חטף ליה לההוא מ' בהדיה, מיד תב לאחורא, כלומר, כיון שפנחס דחה את המ' לאחור, דהיינו שביטה אותה מלהיות פנים, דהיינו שביטל ההמשכה שלה, והעמידה באחור, דהיינו שדחה ההמשכה שלה (כנ"ל בד"ה וז"ש באות תס"ז) וכיון שהמ' הזו היא כל כחו של מלאך המות הרי נדחה עמה גם מלאך המות לאחור, דהיינו שלא היה יכול לפעול עוד את המות, וז"ש, מיד תב לאחורא, וע"כ ותעצר המגפה.