תנד) אשכחנא בספרא דרב המננא סבא, כל מאן דמייחד יחודא דא בכל יומא, חדוה זמינא ליה מלעילא, מרזא דאתוון אלין, ש"מ מהאי סטרא. א"ח, מהאי סטרא. ומצרף אתוון, למפרע שרי, ובמישר סיים. וסימן אשמח. דכתיב אנכי אשמח ביי'. ממש. דא יחודא קדישא. ושפיר איהו. והכי הוא בספרא דחנוך, דאמר כי האי גוונא, דמאן דמייחד יחודא דא בכל יומא, חדוה זמינא ליה מלעילא.
תנד) אשכחנא בספרא דרב וכו': מצאתי בספרו של רב המנונא סבא, כל מי שמיחד יחוד הזה בכל יום, מוכנה לו שמחה מלמעלה מסוד אותיות אלו, ש"מ דשמע מצד זה, בתחילת הכתוב, א"ח דאחד מצד זה, מסוף הכתוב, ומחבר האותיות, ומתחיל לחבר למפרע. דהיינו הא' מן אח שבסוף הכתוב לפני הש' של שם שבתחילת הכתוב. ומסיים ביושר, בתחילה המ' דשמע ואח"כ הח' דאחד. והמימן, אשמח, שמתחבר הצירוף אשמח. שכתוב אנכי אשמח בה', ממש. שזהו ביחוד הקדוש, המרומז באותיות עד. כי בשמע אחד, יש הצירוף, אשמ"ח ע"ד, ויפה הוא. וכך הוא בספרו של חנוך, שאמר כעין זה, שמי שמיחד יחוד הזה בכל יום שמחה מוכנה לו מלמעלה.