זהר

תנא) ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי. הוה ליה לחייכא מנה, והוא אתיב לקבלה טפשותא דמלהא, כדין חייכו מניה, ואתקליל בעינייהו, וידעו דאיהו שטיא. ומה אמר. כי התעללת בי לו יש חרב בידי. אמרו, שטיא דא איהו יכיל לשיצאה עמין בפומיה, היך לא יכיל לשיצאה לאתניה, והוא בעי חרבא. ואוליפנא, דלית חילא בבעירי לאשראה עלייהו רוחא אחרא, דאי יימרון בני נשא, אי ימללון בעירי, כמה דעתא שלים יפקון לעלמא, פוק ואוליף מהאי אתנא, דהא קב"ה אפתח פומה, חמי מלוי.

פירוש הסולם

תנא) ויאמר בלעם וגו': ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי. היה לו לצחוק ממנה, והוא השיב לה דברי טפשות. אז צחקו ממנו והוא נעשה נקלה בעיניהם, בעיני השרים שעמו, וידעו שהוא שוטה. ומה אמר, כי התעללת בי לו יש חרב בידי. אמרו השרים, שוטה הזה מתפאר, שהוא יכול להשמיד עמים בפיו, איך לא יכול להשמיד אתונו, והוא צריך לחרב. ולמדת, שאין כח בבהמות להשרות עליהן רוח אחר של חכמה. ואם יאמרו בני אדם אם הבהמות היו מדברות כמה דעת שלמה היתה באה לעולם. צא ולמד מאותה האתון, שהקב"ה פתח פיה, וראה דבריה.