זהר

תנא) ובמה יהון שוין אבא ואמא ברא וברתא, בא׳ דהוא כתרא עלאה, דאמרת סיהרא עלה אי אפשר לב׳ מלכים שישתמשו בכתר אחד. ובגיניה אמרין בשבת ויומין טבין וברישי ירחין, כתר יתנו לך י״י אלקינו מלאכים המוני מעלה, מלך ומלכות.

פירוש מעלות הסולם

תנא) ובמה יהון שוין וכו׳: שואל, ובמה יהיו שוים כל ד׳ הפרצופים אבא ואמא שהם חו״ב ובן ובת שהם זו״ן. ומשיב, בא׳ שהיא הכתר העליון, דהיינו בינה דא"א, שאמרה הלבנה עליה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. ובשביל הכתר הזה אומרים בשבת ובימים טובים ובראשי חדשים, כתר יתנו לך ה׳ אלקינו מלאכים המוני מעלה, והם מלך ומלכות שהם זו״ן. ופירושו: לך ה׳ אלקינו שהוא ז"א אלקי התחתונים, יתנו לך או״א הנקראים מלאכים המוני מעלה, בחינת כתר שלהם. וסרסהו ודורשהו לך ה׳ אלקינו יתנו מלאכים המוני מעלה כתר. וכבר נתבאר בספר התקונים כי או״א נקראים מלאכים של א״א כתר דאצילות. (לשון שער הכונות ענין מוסף שבת דף צ״ו ט״א ד״ה והנה עליית).
ביאור הדברים: סוד חמה ולבנה הוא ז״א ומלכות. ז״א נקרא חמה, ומלכות נקראת לבנה, ושנת החמה פירושה קיבוץ של שס״ה הארות, מחמת, שכל יום ויום הוא הארה בפני עצמו וקבוץ של שס״ה הארות נקרא שנת החמה, וכן קבוץ שנ״ד ימות הלבנה, נקרא שנת הלבנה. והנה בעת שמלכות מקבלת מקו שמאל דבינה, שהוא חכמה בלי חסדים, נעשית מרוחקת מז״א שה״ס ימין, והיא אז חשך ולא אור, כי חכמה שבה לא תוכל להאיר בלי חסדים, והתקון לזה הוא, כמו שנתבאר אצל ימין ושמאל דבינה, שמתייחדים ע״י הקו האמצעי, המעורר את מסך דחירק, שעל ידו הוא ממעט הג״ר דחכמה שבקו שמאל, שעי״ז נכנע השמאל, ומתיחד עם הימין. כן אצל המלכות צריכים לקו האמצעי, שגם הוא ע״י מסך דחירק שבו, ימעט את ג״ר דחכמה דשמאל מן המלכות, ואז תתרצה להזדווג עם ז״א שהוא ימין. ונשמות הצדיקים ע״י העסק בתורה ובמצוות, מעלים מ״ן, בבחינת המסך דחירק, ליסוד דז״א ונעשים מרכבה אליו, ונבחנים אז לקו האמצעי לזו״ן, שעל ידם מתייחדים ולולא המ"ן שבנשמות הצדיקים, לא היו מתייחדים ז״א ומלכות זה בזה (עי׳ בסולם בראשית ב׳ דף קנ״ב ד״ה ביאור).
והנה הזווג דיסוד דז״א דגדלות הוא דוקא בשעה שז״א ומלכות עולים לאו״א עלאין, שאז ז״א מלביש לאבא עלאה שהוא חכמה, ומלכות מלבשת לאימא עלאה שהיא בינה, שמוחין הגדולים אלה האירו בעת יציאת מצרים באתערותא דלעילא, ובעליית מ״ן של הצדיקים מתורה ומצות מתעורר עליית זו״ן להיכל או״א באתערותא דלתתא, ואז מאירים זו"ן כמו או״א עלאין כי התחתון העולה לעליון הרי הוא נעשה כמוהו. ומוחין הגדולים אלו נקראים פסח בחודש אביב בסו״ה, שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן, (סנהדרין יג:) שישמור שתקופת החמה של אביב, שהם אור החסדים של או״א עלאין, יאירו בחידושה של חודש ניסן של הלבנה המאירה בהארת חכמה, כנוטריקון של לבנ״ה ל״ב נתיבות החכמה. בסוד ליל שמורים, ולילה כיום יאיר.
והנה יסוד דז״א, הוא יוסף, בסוד אלה תולדות יעקב יוסף, שכל י״ב מזלות וי״ב שבטים נרשמים בו, וז״ס שאמרו השבטים ליוסף כולנו בני איש אחד נחנו ולא אנחנו באלף, כי סוד א׳ ה״ס יוסף עצמו, וזה אמרן (באות תמ״ח) רזא דעבורא ודא ירחא תלת עשר כי חודש העיבור לעולם הוא אדר כי הוא סוד היסוד ממש, ושם הוא מקום העיבור, והוא הנתוסף בסוד יוסף, דא א׳ שבצורת א׳ מרומז כל סדר התקון ושתוף של מדת הרחמים בדין, כי נודע שב׳ זמנים קטנות וגדלות נתקנו בסבת עליית מלכות לבינה, שבתחילה בעת שמלכות עלתה לבינה, סיימה המדרגה תחת החכמה, וסיום זה נקרא תקון הפרסא, שמשום זה נשאר במדרגה רק כתר חכמה, ובינה תו״מ יצאו מן המדרגה אל המדרגה שתחתיה, וכיון שאין במדרגה אלא ב׳ כלים שהם כתר וחכמה, לכן אין בה רק ב׳ אורות שהם נפש רוח, וחסר בה ג״ר שהם נשמה חיה יחידה, מחמת חסרון ג׳ הכלים בינה ותו״מ, ומסבת ערך ההפוך שיש בין כלים לאורות, וזהו זמן הקטנות.
אחר כך בזמן הגדלות יורדת מלכות ממקום בינה, דהיינו מן הפרסא, למקומה עצמה ואז עולים ג׳ הכלים בינה תו״מ ומתחברים אל המדרגה, וכיון שיש לה ה׳ כלים כח״ב זו״ן חוזרים ומתלבשים בה כל ה׳ אורות נרנח״י. ואז יש ג״ר בהמדרגה וזהו זמן גדלות. ועל זה רומזת צורת א׳ כי י׳ עליונה של א׳ ה״ס כתר וחכמה שנשארו במדרגה בזמן הקטנות, והקו שתחת הי׳ העליונה, ה״ס הפרסא המסיימת המדרגה מתחת כתר וחכמה וזהו זמן הקטנות. ובזמן הגדלות שמלכות יורדת מן הפרסא למקומה ובינה תו״מ חוזרים ומתדבקים אל המדרגה, אז מתחברת י' התחתונה אל הא׳ שהיא מורה על בינה תו״מ שחזרו ונתדבקו. באפן, שי׳ העליונה רומזת על כו״ח, וי׳ התחתונה רומזת על בינה תו"מ והקו שביניהם רומז על הפרסא שה״ס הסיום שנעשה בעת הקטנות תחת כו״ח וכן כאן השורש של תקון הקוים ימין ושמאל, וקו האמצעי המכריע ביניהם ומייחדן, שי׳ העליונה ה"ס הקו הימין, וי׳ התחתונה היא קו השמאל והקו שביניהם הוא הקו האמצעי, (עי׳ בפתיחה לפירוש הסולם מן אות כ״ז -ל״ג).
וזה אומרו ודא וא״ו, גימטריא י״ג שתא מתלת עשר ירחין, היינו י״ב מזלות י״ב חדשים בב׳ ווין, עם חודש העיבור. וביה צריך להשוות שנת החמה שסדר מהלך אורותיה הוא ממטה למעלה, כי היא מאירה באור החסדים, עם שנת הלבנה, שסדר מהלכה הוא ממעלה למטה כטבע אור החכמה, וליחדא לון במהלך האמצעי שאור החכמה יתלבש באור החסדים, ויתייחדו עפ״י הכרעת הקו האמצעי. שאז החסדים מקבלים הארת ג״ר מחכמה ומתפשטים ממעלה למטה, והארת החכמה שבשמאל מתמעטת לו״ק ומאירה ממטה למעלה. דאיהו עמודא דאמצעיתא כי יוסף ה״ס עמודא דאמצעיתא כמו יעקב בסו״ה אלה תולדות יעקב יוסף וכמו שז״א שהוא יעקב מכריע בין ימין ושמאל שבבינה ועי״ז נעשה גם הוא כלול מג׳ קוים, בסוד תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא, כן יוסף שהוא יסוד הוא מכריע ומייחד את ז״א ומלכות. ואם בר נש ידע לממני היינו להעלות מ״ן בבחינת מסך דחירק ולמנות למלא החסרון ולהשוות שנת החמה עם שנת הלבנה ולייחד לון, איהו ידע היינו שישיג וידע בסו״ה והאדם ידע, מתי יהא פסח בחודש האביב שהם המוחין הגדולים שהאירו בליל פסח של יציאת מצרים, ובדא ישוון אבא ואמא ברא וברתא כי אין המוחין אלו מאירים בזו"ן אלא בעת שעלו למקום או״א עלאין, והתחתון העולה לעליון ברוחניות, פירושו הוא השתוות שנעשה זך כמו העליון, הה״ד ושמרתם ועשיתם וגו׳ (עיין באדרא זוטא אות ע״ד בסולם מאמר או״א שהם חו״ב).
והנה נודע, כי אין שום הפרש במוחין דז״א, מצד יציאת המוחין בעת הזווג, כי אפילו המוחין דעיבור א׳ של נשמה, שהם אור הנפש, יצאו ג״כ במקום ג״ר דעתיק, כמו המוחין דיחידה של ז״א שבעת מנחה דשבת, כי אין שום בחינה דז״א נמשכת אלא מזווג או״א על מ״ן דב׳ המזלות ונוצר ונקה, אלא ההפרש שביניהם הוא רק בהמצבים שבהם אחרי עלייתם ממצב הקביעות שבהם, (עיין בתע"ס חלק ט״ו תשובה ט׳) ובעלייתם הראשונה להשגת המוחין דנשמה המאירים בחול הם עולים למקום ישסו״ת דקביעות, וכן עולים כל המדרגות והפרצופים העליונים עלייה אחת, ובמוחין דשבת הם עולים במקום או״א עלאין דקביעות, ובינה דא״א שהיא בגרון של א״א שהיא השורש והמקור לכל התקונים נעשית לכתר שלהם, זה אמרו ובמה יהון שוין אבא ואמא ברא וברתא בא׳ דהוא כתרא עלאה שהיא בינה דא״א שעליה נאמר באדרת האזינו (אות ע״ד) דהאי חכמה אתפשט ואפיק מניה בינה, ואשתכח דכר ונוקבא, הוא חבמה אב, ובינה אם, כי כל עיקר העלאת המלכות לבינה, שמשום זה נשארה בינה בבחינת נקבה אל החכמה, היה כדי שיתקיימו זו״ן שהם ברא וברתא, ומשום זה נשתנה שמם של חכמה ובינה לאב ואם, משום שכל טרחתם אינו אלא לקיום המוחין של זו״ן בניהם בדומה לאב ואם שכל יגיעתם הוא לצורך בניהם. דאמרה סיהרא עלה אי אפשר לב׳ מלכים שישתמשו בכתר אחד (חולין ס:) שזה סוד קטרוג הירח, מחמת שנתגדלה הנוקבא ע״י התלבשות נה״י דאמא בתוכה עד שהיתה בקומה שוה עם ז״א, בסוד שני המאורות הגדולים, ונפרדה עי״ז מז״א בעלה, ועלתה לינק מת״ת דאמא, להיותה גדולה כמוהו, וע״כ נסתמו החסדים ממנה, וע״כ קטרגה שלא יכלה לסבול הסיתום מחסדים. ובגיניה אמרין בשבת ויומין טבין וברישי ירחין כתר יתנו לך וכו׳, כלומר שבגמר התיקון כשתהיה עם ז״א בקומה שוה פב״פ עד הכתר אז יהיה לה גם חסדים בשפע, ואור החכמה יתלבש תוך אור החסדים, ויתוקן קטרוגה ולא יהיה לה עוד מה לקטרג, אבל בשבתות שלפני גמר התקון אע״פ שהמלכות עולה עם ז״א פב״פ עד הכתר דאו״א, מ״מ אינם משתמשים בכתר אחד כי היא צריכה להארת המוחין דז״א, ונה״י דז״א מתלבשים בה ולכן כתרו גדול מכתרה. ובר״ח וימים טובים, נעשה התכללות נצח דא״א בהוד שלו, ונכללה הנוקבא בנצח דא״א כמו ז״א והיא יכולה לקבל המוחין דאו״א דע״ב דמזלין בשוה עם ז״א בקומה שוה, כי כמו שז״א מקבל מאבא כן הנוקבא מקבלת מאמא, ולכן הם שוים בכתר אחד. (עיין תע״ס חלק ט״ו תשובה ק״צ).