זהר

תמט) אר"ש כתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, נאלמתי דומיה האי קרא כנסת ישראל אמרו בגלותא, מ"ט, בגין דקול מדבר ליה לדבור, כיון דאיהי בגלותא, קול אתפרש מינה, ומלא לא אשתמע, ועל דא נאלמתי דומיה וגו', מ"ט, בגין דהחשיתי מטוב, דלא אזיל קול בהדה וישראל אמרי לך דומיה תהלה, מאי דומיה דא תהלה לדוד, דאיהי דומיה בגלותא, ושתיקא בלא קול. א"ר יצחק מאי לך בגינך, איהי דומיה ושתיקא, דאסתלקא מנה קול.

פירוש הסולם

תמט) אר"ש כתיב נאלמתי דומיה וגו' האי קרא כנסת ישראל אמרו בגלותא: אר"ש כתיב וכו' ​נאלמתי דומיה, כתוב זה כנסת ישראל, שהיא הנוקבא דז"א, אמרה בזמן הגלות. מאי טעמא בגין דקול מדבר ליה לדבור כיון דאיהי בגלותא קול אתפרש מינה ומלה לא אשתמע מה הטעם, הוא משום שהקול שהוא ז"א, מנהיג את הדבור, שהיא הנוקבא. וכיון שהיא בגלות, הרי הקול נפרד ממנה, והדבור שהיא הנוקבא לא נשמע, ועל דא נאלמתי דומיה וגו' מאי טעמא בגין דהחשיתי מטוב דלא אזיל קול בהדה וע"כ אמרה הנוקבא את הכתוב נאלמתי דומיה וגו', מה הטעם שנאלמה, הוא משום שהחשיתי מטוב, שהוא ז"א הנקרא טוב, והוא קול, ונמצא שהקול אינו הולך עמה וישראל אמרי לך דומיה תהלה מאי דומיה דא תהלה לדוד דאיהי דומיה בגלותא ושתיקא בלא קול, וישראל אומרים אז, ​לך דומיה תהלה. מאי הפירוש של דומיה, הוא, אשר תהלה לדוד, שהיא הנוקבא הנקראת תהלה בעת גדלותה, נעשית דומיה בהגלות ומשותקת בלי קול. אר"י מאי לך בגינך איהי דומיה ושתיקא דאסתלקא מנה קול, אר"י מה הפירוש של לך, דהיינו מה שהכתוב אומר לך דומיה. ומפרש, שישראל אומרים לז"א, בשבילך היא דומיה ושותקת, כי הקול, שהוא ז"א, נסתלק ממנה כנ"ל.