זהר

תמח) נציץ נציצו ביה, ולא נצצין. בשעתא קדמיתא דאסתכל כהנא ביה, הוה חמי נהירו דאתוון כלהו באנפין. וכד הוה מסתכלא לעיינא ביה, לא הוה חמי מדי, אלא נהירו דאנפוי דנהיר, כאילו ניצוצא דדהבא הוה נציץ ביה, בר דכהנא הוה ידע חיזו דאסתכלותא קדמאה, דהוה חמי לפום שעתא, דהא רעותא דקודשא ב"ה הוה ביה בההוא ב"נ, וידע דאיהו זמין לעלמא דאתי, בגין דחיזו דא נהרין עליה מלעילא, וקב"ה הוה אתרעי ביה. וכד מסתכלין ביה לא חמאן מדי, בגין דחיזו דלעילא לא אתגלייא אלא לפום שעתא.

פירוש הסולם

תמח) נציץ נציצו ביה וכו': פעם היתה נוצצת ההתנוצצות בו, ופעם לא היו מתנוצצות. ומפרש. בפעם הראשונה שהכהן הסתכל בו, היה רואה הארות האותיות כולן בפנים. וכשהיה מסתכל לעיין בו, לא היה רואה כלום, אלא הארת פניו היה מאיר, בשיעור, כמו שניצוץ היוצא מן זהב התנוצץ בו, ולא יותר. רק הכהן היה יודע המראה של הסתכלות הראשון, שהיה רואה בשעתו, וכן כל אדם. שהוא משום שרצון הקב"ה היה באדם ההוא המסתכל בציץ, וידע שהוא מזומן לעולם הבא, כי מראה הזו שהאירה מאותיות הציץ, האירו עליו מלמעלה, שהקב"ה היה רוצה בו. וכאשר מסתכלים בו לאחר כך לעיין בו לא ראו כלום. משום שהמראה שלמעלה אינו מתגלה אלא לפי שעה.