זהר

תמו) ויפתח יי' את פי האתון וגו'. היינו חד מאינון מלין, דאתבריאו ערב שבת בין השמשות. א"ר יצחק, מאי סגי האי לבלעם, או לאתון, או לישראל, בהני מלין. א"ר יוסי, דחייכין ביה אינון רברבין דהוו עמיה, וכד מטו לבלק, אמרו ליה, וכי להאי שטיא שדרת ליקרא, לא תשכח ביה ממשות, ולא במלוי. ובאינון מלה דאתנא, אתבזא מן יקריה. ר' חייא אמר אלמלי לא אמרת אתנא האי, לא שביק בלעם ההוא דיליה, ובמלי דאתנא ידע דאתבר חיליה.

פירוש הסולם

תמו) ויפתח ה' את פי האתון: היינו אחד מאלו הדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות. א"ר יצחק, מהו הריוח מזה, לבלעם, או לאתון, או לישראל, באלו דברי האתון. א"ר יוסי, שצחקו ממנו אלו השרים שהיו עמו. וכשבאו לבלק, אמרו לו, וכי לשוטה הזה שלחת לקרוא, לא תמצא בו ממשות ולא בדבריו. נמצא, שבאלו דברי האתון נתבזה כבודו. ר' חייא אמר, אם לא אמרה האתון זה, לא עזב בלעם את שלו. אלא בדברי אתונו ידע שנשבר כחו.