זהר

תמד) רוגזא רביעאה, שירותא תקיף, סופא תביר. וע"ד האי איהו רוגזא, דמהפכא מן קדמייתא. בגין כך, האי איהו סטרא תבירא מכלהו. וע"ד, כלא איהו בדרגא קדמאה.

פירוש הסולם

תמד) רוגזא רביעאה וכו': רוגז הרביעי. בהתחלה הוא רוגז חזק ובסוף הוא שבור, וע"כ, זה הוא רוגז ההפוך מן רוגז הקודם. משום זה זו היא בחינה השבורה מכולם. וע"כ הכל הוא במדרגה הראשונה.
ביאור הדברים. כבר ידעת שהעשן, הוא סוד ב' בחינות דינים שמתחברים זה עם זה, דהיינו דינים דדכורא שה"ס חשך, עם דינים דנוקבא, שה"ס הגלוי של המלכות דמדת הדין הקשה. (כמ"ש באורך באות תכ"ד) ואלו ב' מיני דינים הם סותרים אלו לאלו, כי החשך נמשך מקו שמאל מטרם חבורו עם הימין, שה"ס חכמה בלי חסדים ואין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, ע"כ נמשך משם החשך. ונבחנים הדינים הללו שנמשכים מכח השלמות, דהיינו מגילוי דהארת חכמה. וע"כ נקראים דינים דדכורא. כי זכר יורה על השלמות. אמנם הדינים דגילוי דמלכות דמדת הדין בהפרצוף ששם כח הצמצום ונגלה שאין הפרצוף ראוי לקבל הארת חכמה מחמת כח הצמצום, נמצאים משברים את הפרצוף מן בחינת ג"ר ומביאים אותו לבחי' ו"ק. וע"כ נקראים דינים דנוקבא. הרי ששני מיני דינים הכלולים בהעשן, הם סותרים זה את זה.
וזה אמרו, (באות תל"ט) גוון תננא נחתא בעלמא, והאי איהו גוון קדמאה דנפקא מגו נקודה דשקיע, מההוא צל. כי כשמתערב בתוך החשך הדינים דנקודה דמדת הדין, נקרא החשך צל, שפירושו, שמתחילה אין דינים דנקודה דמדת הדין ניכרים בו, והם בו רק צל בעלמא, עד שחוזרים ומתגלים הרבה פעמים ואז מתגלה צורת הדין בשלמות עד להבריח האורות מן הפרצוף, ואז נקראת מות. (כנ"ל באות תכ"ה) וגוון תננא יוצא מההוא צל, ומגו נקודה דשקיע ביה, כנ"ל. ומכח שב' מיני דינים הללו סותרים זה את זה, מתגלה רוגז בהפרצוף, כי מתרוצצים אלו עם אלו, כי דינין דנוקבא רוצים להעביר ממנו השלמות דג"ר, ודינים דדכורא מתקוממים עליהם בשביל זה, ורוצים לבטל אותם מן הפרצוף. וז"ש והאי גוון תננא אקרי קצפיאל רברבא, דהיינו שמחמת ההתרוצצות וקצף הגדול המתגלה בגוון תננא. הוא נקרא קצפיאל, מלשון קצף. וז"ש, והאי איהו רוגזא דבני נשא וכו'. כי אותם הדבוקים בסטרא אחרא יורד לתוכם הכעס והרוגז הזה מן הגוון תננא, והם תמיד בכעס ובקצף.
ואומר, ארבע רוגזי מתפרשאן מההוא רוגזא, דהיינו מעת גילוי המלכות דמדת הדין בפעם הראשונה בבחינת צל, עד שמתגלה לגמרי בבחינת מות, עוברות עליהם ארבע בחינות. רוגזא קדמאה וכו', הוא הגוון תננא בעת שהוא בסוד צל, דהיינו שהדינין דנוקבא מתגלים בפעם הראשונה. שאז אקרי רגז, דהיינו שמתגלה הרגז והכעס מדינין דדכורא על הדינין דנוקבא, ומכל שכן בגילוי דינין דנוקבא בפעם ראשונה, שעוד אין בהם שום רושם, היו הדינים דדכורא נרגזים בכעס גדול על העירוב של דינין הללו דנוקבא. רוגזא תנינא, וכו' כיון דעאל אקרי מחבלא שתיקא, כי אחר שנגלו הדינין דנוקבא בפעם הראשונה לחבל בדינין דדכורא, ולא יכלו, באו במצב הב', דהיינו ששתקו ולא נתרוצצו עוד אלו עם אלו. אמנם הורגשה ביניהם שנאה. והאי איהו רוגזא דשתיקה דקיימא בעקימו. שמרוגז ההוא שבבחינת שנאה לבד בלי התרוצצות, היתה נעשית מציאות לעלית הדינים לבינה למיתוק בסוד אלכסון. (כנ"ל פרשת לך דף ח' ד"ה ומכח). רוגזא תליתאה וכו', ולא שתיק, אלא אתגלי ההוא רוגזא, דהיינו שנתעוררו שוב הדינין דדכורא עם הדינין דנוקבא להתרוצץ אלו על אלו, כל מה דאתגלי ולא שתיק הכי אתבר, כי מתוך ההתרוצצות, חזרו הדינין דמלכות דמדת הדין להתגלות, עד שהשיגו שיעור מספיק לשבר את הדינין דדכורא, כלומר להבריח האורות דחכמה שבהם, ועוד לא לגמרי, כי בכל פעם חזרו הדינים דדכורא ונתחזקו. והכי אקרי רוגזא תבירא, שהרוגז גרם בכל פעם לשבירה. רוגזא רביעאה שירותא תקיף סופא תביר, שבתחלה נעשתה התרוצצות קשה בין ב' מיני הדינין, אבל לבסוף מתגברים הדינים דנוקבא, ומשברים את הפרצוף, דהיינו שנגמרת צורת המלכות דמדת הדין הקשה, הנקראת מות. ואין עוד שם התרוצצות. ונשארו בה ב' מיני דינין, הדינים דנוקבא שנגמרו בה, וגם הדינים דחשך, שאבדו שלמותן מחמת התגברות דינים דנוקבא. וז"ש, בגין כך האי איהו סטרא תבירא מכלהו, כי עד עתה, דהיינו בג' מצבים הראשונים, היה החשך בבחינת שלמות דהארת חכמה מקו שמאל, אבל במצב הד' הזה לא די שנגמרו בו הדינים דנוקבא, אלא גם שנתבטלה שלמות החשך. ונשבר מב' הצדדים. וכיון שהעשן כולל ד' מצבי הרוגז הללו, נמצא שהכל הוא במדרגה הראשונה, שה"ס העשן.