זהר

תמב) ולית נייחא קמיה, בר בזמנא דמתערי לתתא באורייתא, כדין, קב"ה, וכל אינון נשמתין דצדיקיא, כלהו צייתין וחדיין לההוא כלא וכדין נייחא. קמיה אשתכח. בגין, דמיומא דאתחריב מקדשא לתתא, אומי קב"ה, דלא ייעול בגו ירושלם דלעילא, עד דיעלון ישראל לירושלם דלתתא, דכתיב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, והא אוקמוה חברייא.

פירוש הסולם

תמב) ולית נייחא קמיה וכו': ואין נחת לפניו רק בשעה שמתעוררים למטה בתורה, אז הקב"ה וכל נשמות הצדיקים, כולם מקשיבים ושמחים אל קול ההוא, ואז נמצא נחת לפניו. משום שמיום שנחרב בית המקדש למטה, נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה. שכתוב, ​בקרבך קדוש ולא אבא בעיר. שפירושו, אע"פ שבקרבך קדוש, מ"מ לא אבא בעיר, שהוא ירושלים של מעלה, עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה.
ביאור הדברים. כי סוד לילה הוא הנוקבא, ויום הוא ז"א, והם בזווג, בסו"ה ​ויהי ערב ויהי בקר יום אחד, וכל הסדרים הנוהגים ביום נוהגים ג"כ בלילה, אלא ההפרש הוא בשליטה, שהלילה הוא בשליטת הנוקבא שעיקרה הוא משמאל, ואז נמשכים מוחין דאחורים. והיום הוא בשליטת ז"א ואז נמשכים מוחין דפנים.
ולפיכך כמו שיש בזווגו של יום סדר ג' קוין הנמשכים מג' נקודות חולם שורק חירק, כן יש בזווגו של לילה, והם סוד ג' משמרות שבלילה, שהמלאכים מזמרים בהם, כנ"ל (וישלח דף מ' ד"ה ההוא) ע"ש כל ההמשך. כי המוחין מתגלים בשירה. אמנם הם רק מוחין דאחורים שפירושו חיצוניות וקטנות, אבל מבחינת פנים ופנימיות, הוא חושך ולא אור. וז"ש וכד עייל ליליא מההוא זמנא חדוון לא עאלו קמי מלכא, כי מבחינת אורות הפנים הוא חושך ואין שמחה אז, אבל מוחין דאחורים מאירים. וז"ש, ואע"ג דחדוון לא אתערו אבל לבר קיימי ומזמרי שירתא, כי מוחין דאחורים, שה"ס ג"ר דחיצוניות, נמשכים אז, וע"כ עומדים המלאכים בחיצוניות ההיכל, ומזמרים שירה מסוד המוחין ההם.
וג' משמורות ה"ס ג' קוין מג' נקודות חולם שורק חירק, כנ"ל וב' משמרות הראשונות ה"ס ב' קוין ימין ושמאל הנמשכים מחולם שורק, ובאמצע משמורה השניה, שהיא נקודת חצות לילה נמשך המסך דנקודת החירק שעליו יוצא קו האמצעי (כנ"ל, וישלח מ' ד"ה בשעתא) שיש לו ב' פעולות, א) שממעט הע"ס דשמאל, המאירים באחורים, מג"ר לו"ק, ב) לחבר השמאל עם הימין, (כנ"ל פרשת לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) וז"ש וכד אתפליג ליליא ואתערותא סלקא מתתא לעילא, דהיינו שמעלים מ"נ לגילוי מסך דחירק ליציאת קו אמצעי. כדין קב"ה אתער כל חילי שמיא לבכיה, בכיה פירושו מיעוט ג"ר, כי ע"י גילוי המסך מנקודת החירק מתמעטות הג"ר דשמאל, וכל המלאכים בוכים, דהיינו אפילו המלאכים שבחיצוניות אין להם עוד ג"ר, והם בבכיה.
וז"ש ובעט ברקיעא, דהיינו שמגלה המסך דחירק, ואזדעזען עלאי ותתאי, כי מתבטלין המוחין כולם, אכן אחר זה תכף יש פעולה ב', שהוא להמשיך קומת חסדים על המסך דחירק, ועל ידו הוא מחבר ב' הקוין ימין ושמאל זה בזה וממשיך בחזרה את הג"ר, אלא בבחינת ו"ק דג"ר, (כנ"ל לך י"ג ד"ה ונתבאר). וז"ש, ולית נייחא קמיה בר בזמנא דמתערי לתתא באורייתא, שמעלים מ"ן להמשכת קומת החסדים, שאז מתיחדים ימין ושמאל בזה, והג"ר חוזרות, וחוזרים ג"כ המלאכים לומר שירה.
וז"ש בגין דמיומא דאתחרב מקדשא, דהיינו הנוקבא הנקראת מקדש, והיא נחרבה בתוקף הארת השמאל, שנעשתה בסוד ימא דקאפו, (כנ"ל ב"א דף רמ"ז ד"ה ימא) אז העלה הקב"ה את המסך דחירק והמשיך קו אמצעי ליחד השמאל עם הימין, שמסבה זו נתמעטו הג"ר דג"ר ונשארו רק הו"ק דג"ר, ומיעוט הזה נבחן לשבועה, כי משום תקון זה אין הג"ר דג"ר מאירים עוד, עד גמר התקון, כנודע. וז"ש אומי קב"ה דלא ייעול בגו ירושלים דלעילא, דהיינו שלא ימשיך ג"ר דג"ר, עד דיעלון ישראל לירושלים דלתתא, דהיינו בגמר התקון, שתתוקן המלכות כולה, ואז חוזר הזווג דג"ר דג"ר, דהיינו שיכנס לירושלים של מעלה. ובזה מבואר הכתוב הנ"ל ​נשבעתי לדוד עבדי, שה"ס השבועה שלא יכנס לירושלים של מעלה עד וכו'.