זהר

תמא) דכל אתוון אית לון דוכתא אחרא בחוורו, בר י', דלית לה פשיטו לאתחזאה כלל. ודא היא אל תראוני שאני שחרחורת, בכל סטרין לית בי אתר חוורו, ודוכתא אחרא לאתכללא בי אחרנין. כאהלי קדר, דטמירין גו טינרי, ולא נפקי לבר. כך הוא יונתי תמתי בחגוי הסלע, נקודה גו אוכלוסהא.

פירוש הסולם

תמא) דכל אתוון אית וכו': כי כל האותיות יש להן מקום אחר, דהיינו צורה אחרת, בלבן שבהן, חוץ מן הי', שאין לה התפשטות להתראות כלל. וזה הוא, אל תראוני שאני שחרחורת, כי מכל הצדדים אין בי מקום לבן, ומקום אחר, שיכללו בי אחרים. כאהלי קדר, שהם נסתרים בהרים, ואינם יוצאים לחוץ. כך היא, יונתי תמתי בחגוי הסלע. היא נקודה תוך המחנות. דהיינו שאין לה התפשטות לחוץ.
ביאור המאמר. בכל האותיות יש שחור ולבן בתוך השחור, חוץ מג' אותיות י' ו' ז'. שזה מורה שכל האותיות מורכבות מב' מיני אורות, שהם חכמה וחסדים. אבל י' ו' ז', שהן שחור בלי לבן, מורה, שאין בהן אלא מין אחד, או חכמה בלבד בלי חסדים. או חסדים בלי חכמה. או חסרה משניהם. כי הו' היא התפשטות חסדים בלי חכמה. והז' היא התפשטות החכמה בלי חסדים. והי', שהיא גם מחוסרת רגל המורה התפשטות, מורה שאין לה שום התפשטות, לא מחכמה ולא מחסדים.
ומקור הדברים. כי נודע שב' מצבים הם במלכות, שבמצב הא' היא גדולה כמו ז"א, ומקבלת חכמה מאמא, אבל אינה יכולה להאיר מפאת חסרון חסדים, שהחכמה בלי חסדים אינה יכולה להאיר. וע"כ לא יכלה להיות במצב הזה. עד שנאמר לה לכי ומעטי את עצמך. שאז נתמעטה המלכות, מחמת שבאה וירדה מתחת המסך דחזה של ז"א, שהדינים דמסך דחזה שולטים עליה וממעטים אותה גם מחכמה, שאינה ראויה עוד לקבל כלום מאמא, ואז אין לה מעצמה כלום, לא חסדים ולא חכמה. אלא שנתקנה להיות בזווג פב"פ עם ז"א, ומקבלת הכל מז"א, הן חכמה, והן חסדים. ובזה היא נשלמת להשפיע אל התחתונים הן חכמה והן חסדים. (כמ"ש בפלפה"ס אות פ"ח)
ומכאן תבין, שבתחילה במצב הא' היתה המלכות בסוד אות ז', שהיא שחור בלי לבן, שזה מורה על חכמה בלי חסדים. ואח"כ במצב הב', אחר שירדה תחת המסך דחזה דז"א הממעטה גם מקבלת חכמה, נבחן שנקטעה רגלה של הז', ונעשית י', שכבר אינה ראויה לקבל אפילו חכמה, ונשארת בלי חסדים ובלי חכמה. ואין לה מעצמה כלום. אבל תחת זה, היא נבנתה להיות נוקבא לז"א, ומקבלת ממנו הכל, הן חכמה והן הסדים, והיא יכולה להאיר בכל השלמות. וסוד צורת הו' יתבאר להלאה.
וצריך שתדע, שעם כל זה, אין הארת החכמה מתגלה אלא במלכות, ולא בשום ספירה אחרת (כמ"ש בזהר בראשית א' אות רע"ו ד"ה ועוד כמה) ולפי"ז תבין שמה שאמרנו, שכל האותיות מורכבות משחור ולבן, המרמז שיש בהן ב' מיני אורות שהם חכמה וחסדים, זה אמור, אחר שנתקנה המלכות לקבל את החכמה, דהיינו במצב הב'. אבל מטרם זה, לא היתה הארת החכמה כלולה בשום אות מן האותיות, כי בהן עצמן אין מקום גילוי של החכמה, להיותן משאר ספירות. אלא אחר שנתקנה המלכות במצב הב', ונתגלתה בה החכמה, אז נכללות כל האותיות מהחכמה שבמלכות.
וז"ש (באות תל"ד) דכד אתוון מתחקקן ואתרשימו באילנא דחיי, סלקן אתוון כלהו ואתרשמו בחד את, ואתכלילו בההוא את, כשהאותיות מתתקנות בעץ החיים, שהוא ז"א, עולות כל האותיות ונכללות באות ההיא, שהיא הי', המורה על המלכות דמצב הב', שאז נתגלתה בה החכמה, וכל האותיות נכללו מהחכמה שבמלכות, כי בהן עצמן אין מקום לגילוי החכמה, וז"ש, וכיון דאתכלילו ביה, דהיינו אחר שכל האותיות נכללו במלכות שה"ס י', כולהו אפיק לון לבתר, המלכות מוציאה מתוכה כל האותיות כשהן נכללות מהארת החכמה שבה.
וז"ש (באות תל"ה) וההוא את איהי שבחא דכלהו, שע"כ, האות י' היא השבח של כל האותיות, שאין שלמות לשום אות זולת על ידיה, האי את לא עביד רשימו אחרא לבר מינה, כלומר, שאין לה שום אור מעצמה שתוכל לעשות איזה רושם אחר חוץ ממנה, בגין דאיהי אתכלילת בגוה ולא עביד רשימו בר טמירו וגניזו, שנכללת בתוכה בלי שום התפשטות של אור, וע"כ אינה עושה שום רושם זולת רושם של הסתר וגניזה שבה. דהיינו הרושם של ב' המיעוטים שבה הן מחכמה והן מחסדים כנ"ל. וז"ש (באות תל"ו) כל אתוון אית לון רשימו אחרא על גביה אתריה וכו' דהיינו שחוץ מהשחור שבה יש בה ג"כ לבן, שזה מורה שיש בהן ב' מיני אור, הן חכמה והן חסדים. בר י' דאיהי נקודה חדא בלא חוורא דאתר אחרא, דהיינו שהיא מורה שאין בה רק מין אחד של אור שהוא חכמה, וגם החכמה נקטעה רגלה, שאין לה התפשטות, מטעם המיעוט שנתמעטה, כנ"ל. וז"ש (באות תל"ז) והאי נקודה ירתא כלה דא בתקונהא וכו', שהיא התקון של המצב הב', שאז נעשית נוקבא לז"א, כנ"ל, ונקראת כלה.
וז"ש (באות תל"ח) וכיון דסלקא בשמא דא ואתקרי י', הא אתקשטת בתקונא עלאה, כי אחר שנקראת י', דהיינו אחר שנתמעטה הן מחכמה והן מחסדים, אז נתקשטה בתקון עליון, דהיינו שבאה למצב הב' להיות פב"ב עם ז"א. כנ"ל. ואמרת שחורה אני, לית לי אתרא לאתכללא אחרנין בגוואי, כי אין לי מה לתת להם, משום שאין לה מעצמה כלום, דהא בשמא די' אתקרינא לסלקא לעילא, כי בצורת המיעוטים שבי' נקראתי לעלות למעלה להזדווג בז"א פב"פ. כי מטרם שהיו לי המיעוטים האלו, דהיינו במצב הא', לא הייתי ראויה להזדווג עם ז"א. וז"ש (באות תל"ט) וע"ד שחורה אני ונאוה כתקונא דלעילא ריש כל דרגין, וע"כ אע"פ שאני שחורה, מחמת המיעוטים, עכ"ז, אני יפה כתקון העליון ראש כל המדרגות, דהיינו חסד. בהאי אתכלילנא בגווי לסלקא לעילא, בחסד הזה נכללתי כדי לעלות למעלה, לז"א. ולית לי השתא אתר פשיטו אחרא לאתגליא. ואין לי עתה מקום התפשטות אחר להתגלות. דהיינו שאינה ראויה עתה להתפשטות חכמה, מחמת המיעוטים שבה. הא אתכסינא בלא חיזו אחרא ברזא דנקודה חדא, כי התכסיתי בלי מראה אחרת, דהיינו בלי הארת החכמה, אלא ברזא דנקודה חדא, שקבלה צורת המיעוטים שבנקודה, כדי לסלקא נקודה לנקודה, כדי לעלות לאו"א עלאין, הנקראים נקודה דלא אתיידע.
וז"ש (באות ת"מ) ובגין דאנא שחורה בלא פשיטו דאתר אחרא, שמשום שהיא שחורה מחמת המיעוטים הנ"ל שבי', שאין לה עוד התפשטות של חכמה, לית לכו רשו למחזי לי, שאין לכם רשות לראותי, כלומר, שאין לכם רשות להמשיך לי חכמה הנקראת ראיה. כי לא תיכלון למחזי בי דהא אנא בטמירו וגניזו, וכו', כי אני בב' המיעוטים של הי', כנ"ל.
ואין להקשות הרי נודע שכל גילוי החכמה הוא במלכות דמצב הב', שה"ס הי', וא"כ איך אומרת אל תראוני וכו'. והענין הוא, כי בעת זווגה עם ז"א יש בה גם תקון חבור של הכלים דמצב הא' שלה, שמבחינתם נעשו לה מרכבה ד' המלאכים, אשר הנקודה שה"ס הי' רוכבת עליהם, (כמ"ש בז"ח בראשית אות ל"ח) אשר במרכבה שלה מתגלה החכמה, שז"ס, וראית את אחורי, אבל הנקודה עצמה לא תקבל חכמה לעולם, אלא חסדים מכוסים בלבד (כמ"ש שם באורך ע"ש).