זהר

תכט) האי אתפשטת לתתא, לימינא ולשמאלא, ואתפשטת באמצעיתא, גו חשוך, קבל אלף ומאה. תרין סמכין מתגלפין לסטרא דא, ולסטרא דא, אתפשט חשוכא, בגו גוון אוכם ולא אוכם, דהא לית ליה גוון לאתקיימא ביה ובההוא פשיטו, קיימין חשוכין אינון דשמשו במצרים, דכתיב לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים. וכתיב וימש חשך.

פירוש הסולם

תכט) האי אתפשטת לתתא וכו': נקודה זו הנ"ל, התפשטה למטה לימין, ולשמאל, ונתפשטה באמצעה, בתוך החשך, דהיינו חג"ת דס"א, כנגד אלף ומאה. ב' עמודים נחקקים לצד זה ולצד זה, כנגד, נצח והוד, והחשך נתפשט בתוך צבע שחור ואינו שחור. דהיינו הדינין דנוקבא שבו המעורבים בחשך נקראים צבע שחור, אבל עוד אינו שחור, שהרי אין לו שום צבע שיתקיים בו. כנ"ל בדבור הסמוך. ובהתפשטות ההיא של החשך נמצאים החשכות ששמשו במצרים. שכתוב, לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים. וכתוב, וימש חשך.
פירוש שבחשך מצרים היה עירוב של דינין דדכורא ודינין דנוקבא. שמצד דינין דדכורא, שיש שם ג"ר, נאמר לא ראו איש את אחיו, כי מחמת הדינים דחשך לא יכלו לראות. ומצד דינים דנוקבא הממעטים הג"ר, נאמר לא קמו איש מתחתיו, כי קימה פירושו ג"ר. וכן נאמר וימש חשך, שפירושו שיש ממשות בחשך, והיינו הדינים דנוקבא שבו. וכל אלו הם התפשטות הבאה מן צל הנ"ל.
ומ"ש, קבל אלף ומאה, רומז לסוד עשתי עשרה, שהס"א חסר מפרצוף הי"ב שהוא דכר דכתר. בסוד כל המוסיף גורע, שמוסיף ע' על שתי עשר, ונעשים עשתי עשר. וה"ס עשתי עשרה יריעות עזים (כנ"ל אות רמ"ט) וכל אחת כלולה ממאה, הם אלף ומאה.