זהר

תכט) ודא איהו כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ. בכל עץ: דא גוף וברית. צדיק איהו ברית, ואיהו כ״ל. עץ: דא עמודא דאמצעיתא. או על הארץ: דא אימא תתאה. אפרוחים: תרין דרועין. או ביצים: תרין שוקין. והאם רבצת: דא אימא עלאה. שלח תשלח את האם: דא אימא תתאה, את ודאי.

פירוש מעלות הסולם

תכט) ודא איהו כי וכו׳: וזהו סוד הכתוב, כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ. ומפרש בכל עץ: זה גוף שהוא תפארת, וברית, שהוא יסוד, צדיק שהוא יסוד הוא נקרא ברית, והוא נקרא כל, ע״ש שהוא כולל כל חמש הספירות חג״ת נ״ה, שבכל אחת עשר ספירות, וחמש פעם עשר בגימטריא נ׳ כמנין כל. עץ: זה עמוד האמצעי שהוא תפארת. או על הארץ: זה אם התחתונה היינו מלכות שנקראת ארץ. אפרוחים: הם ב׳ הזרועות, שהן חסד וגבורה. או ביצים: הם שני שוקיים שהם נצח הוד. והאם רבצת זו האם העליונה היינו בינה. שלח תשלח את האם. זו אם התחתונה, היינו מלכות שנקראת את ודאי. על שם שכוללת כל כ״ב האותיות מן א׳ עד ת׳.
ביאור הדברים: ענין המצוה של שלוח הקן נתבאר באריכות בעץ חיים שער הזווגים פרק ג', ובשער המצות פרשת תצא, ובעוד הרבה מקומות בכתבי רבינו האר״י זיע״א, ועיין לעיל תקון ו' במעלת הסולם מאמר קן צפור, ואין להכפיל הדברים, וכאן נבאר לפי הצורך להבין מה שכתוב כאן. הנה סוד צפור רומז על הארת ש״ע נהורין המאירים בפנים דא״א, כי צפור עולה לחשבון ש״ע והו׳ היתרה על חשבון ש״ע מורה על ששת התקונים הראשונים הכלולים בתקון ז׳ של י״ג תקוני דיקנא שנקרא ואמת, מחמת שבהתגלות ב׳ התפוחים הקדושים של א״א למטה, שה״ס הפנים, אז מתגלה אמיתית השגחתו יתברך, אשר כל מיני ההסתרות הנמצאים בהעולמות, באו רק לגלות אמיתות זו שבהשגחתו, שהוא להיטיב לנבראיו (עי׳ בתע״ס חלק י״ג אות ר״ט) ואורות אלו הם בקביעות בפנים דראש של א״א וכן באו״א, כשהם במקומם ומסתכלים במצחו של א״א. אמנם בזווג הנקרא קינון דאו״א, מטעם שאינו זווג של קביעות, רק במקרה לצורך זו״ן, שזה מה שכתוב, וכי יקרא פרט למזומן, אלא בדרך מקרה, שהכתוב משמיענו, שאין זה סוף דבר וקביעות, אלא אדרבה, עיקר המצוה הוא שלח תשלח, דהיינו להחזיר ולהעלות או"א אלו של הזווג דרובצת למקומם הראשון לאו״א עלאין, כי בזווג זה דרובצת, אין מגיע להם רק בחי׳ תנה״י מן הש״ע נהורין, שעולים במספר ק"ן.
ומספר ק״ן מבואר בע״ח סוף שער א״א וז״ל, וענין הקן הזה באמא הוא, כי כאשר או"א הם שוים בקומתם אז יש ט״ס באמא, וכל אחת כלולה ממ״א שערים, כנ״ל שיש באנפין דא״א, אותן הש״ע נהורין הנכללין גם באמא עלאה, ומקבלת אותן כאשר היא שלימה בט״ס ואז מסתכלת במצח א״א. אבל כאשר אינה מסתכלת במצח א״א רק באנפוי דא״א, אשר אז כאשר אין לאמא, שיעור קומה רק מחזה דתנה״י דאבא לבד, ואע״פ שהיא שם פנים בפנים עם אבא, ע״י הרכנת הראש. והנה בג״ס נה״י הם ג״פ א״ם א״ם א״ם גימטריא קכ״ג, ובב׳ שליש ת״ת שהוא מחזה ולמטה כנודע הוא ב׳ שליש של א״ם שהוא כ״ז, ועם קכ״ג הרי ק״ן רבוא לבד. כן הענין בז״א כי הלא שיעורו מחצי ת״ת ונה״י דא״א ולמטה, והוא דוגמת אמא כשהיא מן החזה דאבא ולמטה, לכן גם בז״א אין בו רק ק״ן רבוא, דוגמת ק״ן דאמא. עכ״ל. וכן הנוקבא כשהיא אב״א מאחורי ז״א מחזה ולמטה. (עיין שער הכוונות ענין ר״ה דרוש ו׳) בסו"ה כנשר יעיר קנו קן של ו'. (לעיל תקון ו׳ אות מ"ב) דא ירושלים.
וזה אמרו ועוד שכינתא איהי שלוח חקן, מאן קן דילה דא ירושלים שהיא כנגד המלכות דאצילות. ולעילא מן ירושלים קן דילה וכו׳ ודא מטטרו״ן שהוא נגד ז״א דאצילות, עליה אתמר אל תסתכל בקנקן הסתכלות היא לשון זווג והמשכת אור, כמו הסתכלות עיינין דאו״א זה בזה, וכשאין בהם רק ג״ס נה״י אין בהם רק ק״נ אורות אלא במה שיש בו שהם הש״ע נהורין כולם ובעת שאין בהם רק נה״י אין להם רק ק״נ נהורין מן הש״ע. נהורין של הפנים דא״א.
ואומר ודא איהו קן צפור שמשמיענו הכתוב שתנה״י אלו שהמה מתלבשים במוחין דז״א, שמספרם ק״ן הם מכשירים אותו שגם הוא ישיג את בחינת הש״ע נהורין ואז יקרא בשם צפו״ר. לפניך הוא בעת שאותם ק״ן אורות דאמא מלובשים בפנים דז״א, כי העושה המצוה הוא מרכבה לז״א, וע״כ בא הדיבור אליו לפניך, להורות שהם אז מוחין פנימיים ובחינת הפנים של ז״א, הנקרא אור הרוח, או מוחין דיניקה. בדרך היינו שהולך להמשיך מוחין, כי בעת שהאדם הוא בשלימות נבחן שהוא יושב בית. שמלת בית רומזת על נוקבא דז״א המאירה במוחין דג״ר בסו״ה בחכמה יבנה בית. ומלת בדרך מורה בעת הזווג דקטנות שהוא דרך ומבוא לבוא אל הגדלות. בכל עץ או על הארץ וכו׳, כי יש כאן ב׳ זווגים: א׳ לז״א, וא׳ לנוקבא. וזווג העליון שהוא לז״א נקרא בכל עץ. וזווג התחתון שהוא למלכות נוקבא דז״א נקרא על הארץ. כנודע בסוד דצח״מ שנוקבא ה״ס דומם ואור הנפש. וז״א ה״ס צומח ואור הרוח. אפרוחים תרין דרועין דהיינו המוחין דיניקה שיש בהם רוח חיות כמו אפרוחים והוא הזווג העליון לז״א. או ביצים תרין שוקין הוא הזווג התחתון של המלכות באור הנפש שה״ס דומם כמו ביצים שעוד אין ניכר בהם שום רוח חיים. והאם רובצת דא אימא עלאה, שהיא בינה, ורובצת פירושו שמשפעת מוחין דקטנות הנבחנים למוחין דו״ק, דהיינו המשלימים את הו"ק לבד אבל עדיין אין בהם ראש שהוא מוחין ממש דגדלות, ורביצה היא בהסתרת הרגלים שה״ס נה״י, וכלל הוא שג״ר דאורות תלויים בנה״י דכלים ומי שחסר לו נה״י דכלים חסר לו ג״ר דאורות. וע״כ נקראים הזווגים אלו בשם רובצת. ואמר לא תקח האם על הבנים, שבהזהרה זו נצטוינו שלא להמשיך ולעכב את הזווגים התחתונים דרביצה דאו״א שהוא לקיחת הבנים שהם זו״ן עם או״א יחד בסוד מוחין דרובצת, אלא שלח תשלח את האם שתשלחנה בחזרה למקומה הראשון להתעצם עם או״א עלאין, בפרצוף אחד כמו שהיו טרם ירידתם, את האם דא אימא תתאה את ודאי, כי תקון ראשון שבינה מתקנת את זו״ן הוא העלאת המלכות אליה, שה״ס הבאת הי׳ באור הבינה ונעשה אויר, שאז מתמעטת הבינה מכח המלכות מג״ר לו״ק, ואחריה מתמעטות כן כל המדרגות, וכולן מקבלות ו"ק חסר ג״ר, מחמת עליית המלכות לבינה של כל המדרגות, שהשפעה זו נקראת האם רובצת על הבנים, כי אם זו"ן לא היו מקבלים הקטנות הזו מן הבינה לא היו ראוים לקבל שום מוחין (כמ"ש בסולם ב״א דף ז׳ ד"ה וכבר) אמנם בעת המשכת אור הג״ר צריכים להוריד המלכות מן הבינה, ולהוציא את הי׳ מן האויר ואשתאר אור.