זהר

תכז) ותרא האתון את מלאך יי' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו, בדרך, בההוא ארחא דהוה אשתקע בגווה. וחרבו שלופה בידו, וכי אי איהו נפיק לקביל האי אתון, מאי בעי חרבא. ואי איהו נפיק לקבליה דבלעם, אמאי חמאת אתניה, ואיהו לא חמא. אלא כלא אזדמן. ההוא מלאכא מזדמן לקבליה דאתון, לאפקא לה מן ההוא ארחא דאתטען בה. ובמה. ברחמי. ואזדמן לקבליה דבלעם, לאענשא ליה, על דאיהו הוה בעי למיהך ברשותיה, ולא ברשותא דלעילא.

פירוש הסולם

תכז) ותרא האתון את וגו': ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו. בדרך, היינו בדרך ההוא שהיה נשקע בתוכו. דהיינו דרך הכשפים והקסמים, וחרבו שלופה בידו, שואל, וכי, אם יצא כנגד האתון, למה הוא צריך חרב. ואם הוא יצא כנגד בלעם, למה ראתה אתונו והוא לא ראה אותו. ומשיב, אלא נזדמן לכל. בין לאתון ובין לבלעם. המלאך נזדמן כנגד האתון להוציאו מן דרך ההוא שנטען בה דהיינו הכשפים והקסמים שניתנו על האתון (כנ"ל אות ת"י) ובמה הוציאו. ברחמים. ונזדמן כנגד בלעם, להענישו על שהוא היה רוצה ללכת ברשותו עצמו, ולא ברשות שלמעלה.