זהר

תכו) מפתחא רביעאה, איקרי אור דסוכלתנו, דיהב סוכלתנו בלבא למינדע ולאסתכלא ולקיימא על רזין עילאין. והאי אור דחדי לבא, יהיב נהירו דחכמתא וסוכלתנו, למינדע ולאסתכלא.

פירוש הסולם

תכו) מפתחא רביעאה אקרי וכו': המפתח הרביעי, נקרא אור התבונה, הנותן תבונה בלב לדעת ולהסתכל ולעמוד על סודות עליונים, והאור הזה המשמח את הלב, נותן הארת החכמה, והתבונה לדעת ולהסתכל.
ביאור המאמר. הדעת נקראת מפתחא, להיותה פותחת האורות של ימין ושמאל, שהם חכמה ובינה, שיוכלו להאיר. וכל זמן שהדעת אינה פותחת אותם ליחדם זה בזה, אינם יכולים להאיר. כנודע. ויש ד׳ מיני דעת, ג׳ בראש דז"א, שהם, דעת נעלמת, המכריעה בין או"א עלאין. ודעת גלויה, המכריעה בין ישסו"ת, ודעת מתפשטת מראש דז"א לגוף. שכבר נתבארו היטב באדרא זוטא (אות צ"ב בהסולם ע"ש) והדעת הד׳ היא הדעת שבגוף, דהיינו הנמשכת מהדעת המתפשטת שבראש אל הגוף. וכל דעת כלולה מחב"ד, כי להיותה מתקנת את חו"ב היא נכללת מהם. ונמצא שיש כאן ד׳ מיני דעות, שכל אחת מהן כלולה מג', שהם י"ב מיני דעות. והם מכונים י"ב מפתחות.
וז"ש (באות תכ"ג) בידא דמטטרון אתמסרו י"ב מפתחין עילאין ברזא דשמא קדישא, דהיינו י"ב מיני דעות הנ"ל, הנקראות י"ב מפתחות, שהם פותחים כל האורות שבשם הקדוש. וד׳ מפתחן מנייהו, אינון ד' רזין נהורין דמתפרשן. דהיינו הדעות הכוללות בלי לחשוב ג׳ הפרטים שבכל דעת, הן רק ד׳ דעות. שהן הדעת הנעלמת, הדעת הגלויה, הדעת המתפשטת, הדעת שבגוף. שכל אחת מד׳ מיני הדעות האלו, יש לה דרך הארה המיוחדת לה.
וז"ש, מפתחא חדא, אקרי אור נציץ טמיר וגניז, והיינו הדעת הנעלמת שבאו"א עלאין, שהחכמה טמירה וגנוזה בהם, מפני שהי׳ אינה יוצאת מאויר או"א, והם תמיד בחסדים מכוסים בסו"ה כי חפץ חסד הוא, לית ליה גוון, כי מתוך שהי׳ אינה יוצאת מאויר שלהם, (כמ"ש בזהר בראשית א׳ דף רנ"א ד"ה נחית ע"ש), איו שייך בהם הגוונים לבן ואדום, כי אין אדום אלא מיציאת המלכות מבינה, כנודע. וההוא נציצו לא קיימא לאסתכלא, שאינה עומדת לקבל חכמה, שה"ס הסתכלות, מפני שהוא תמיד בסו"ה כי חפץ חסד הוא ואינו חפץ בחכמה. וע"כ אפילו בשעה שאו"א ממשיכים חכמה כדי להשפיע לישסו"ת, ולא אתחזי גוון, גם אז אין החכמה נמצאת בהם עצמם, וע"כ אין להם גוון, שאין חילוק גוונין לבן ואדום נראה בהם, כי לבן ה"ס חסדים, ואדום ה"ס חכמה, וכיון שאין בהם חכמה, אין גוון שייך בהם. אלא נציץ נציצו לעיינין ואגניז ולא אתיידע, דהיינו בשעה שמשפיעים חכמה לישסו"ת, אין החכמה מתגלית בהם עצמם אלא נוצצת התנוצצות לעינים, שהן חכמה, הנקראת עינים, בשביל ישסו"ת, ומיד ואגניז ולא אתיידע, שהחכמה נגנזת תכף ואינה נודעת בהם. והנה נתבאר תוכן האור של הדעת הנעלמת שהיא המפתח הא'.
וזה אמרו (באות תכ"ד) מפתחא תנינא, אור נהירו חידו לאסתכלא, והיינו הדעת הגלויה, שהיא הדעת דישסו"ת שבהם יוצאת הי׳ מאויר שלהם והחכמה מתגלית בהם. וע"כ היא שמחה להסתכל. כי גילוי אור החכמה נקרא הסתכלות. לזמנין איהו חוור, דהיינו בשליטת החסדים שה"ס לבן. לזמנין ירוק, דהיינו בשליטת עצמו שהוא קו אמצעי, הכולל חכמה וחסדים. לזמנין לא דא ולא דא, היינו בזמן הקטנות שהגוונין עוד לא נתגלו בו.
וז"ש (באות תכ"ה) מפתחא תליתאה, אקרי אור זהר דזהיר ונהיר, והיינו הדעת המתפשטת. שהיא המפתח הג'. כי דעת כוללת חב"ד, וחו"ב שבדעת אינם מתפשטים לגוף, אלא הדעת שבדעת. (כמ"ש באד"ז אות צ"ב) והיא הנקראת דעת המתפשטת. וכיון שממנו מתפשטת החכמה לגוף, ע"כ נקרא אור זהר, כי אור החכמה מכונה זהר. ובהיותו בחכמה וחסדים יחדיו כדרך הקו האמצעי, ע"כ אומר דזהיר ונהיר, דזהיר, הוא חכמה, ונהיר, הוא חסדים. איהו זהר דנהיר לכל שאר נהורין, כי הוא לבדו מתפשט ומאיר בגוף וממלא אדרין ואכסדראין דגוף. אבל ב׳ המפתחות הראשונים אינם מאירים לגוף. האי מרקמא בכל גוונין, שהוא כולל כל ג׳ גוונין לבן אדום ירוק. האי אור איהו מההוא זהר דהוא רקיע דעל גבי חיון, שכתוב כזהר הרקיע. דהיינו שה"ס החכמה הנמשכת מזהר הרקיע מדעת דישסו"ת, שהוא הרקיע העליון שעל החיות דז"א. ונודע, של"ב שבילים ה"ס עשר ספירות דבינה וכ"ב אותיות דז"א (כמ"ש באדרא זוטא אות ע"ג) ונמצא שהדעת המתפשטת, שהיא דעת דדעת דישסו"ת, היא בחינת י"ס דבינה, להיותו נמצא בראש ז"א. ומה שנמשך מהדעת המתפשטת לגוף, הוא בחינת כ"ב אותיות דז"א. וז"ש כליל גו עשר שבילין, דהיינו עשר ספירות דבינה, מפני שהוא דעת דדעת דבינה שבראש ז"א. מאינון ל"ב שבילין. כי ל"ב שבילין כוללים עשר דבינה וכ"ב דז"א.
וז"ש (באות תכ"ו) מפתחא רביעאה, אקרי אור דסוכלתנו, היינו הדעת המלובשת בגוף בלב, שהוא המפתח הרביעי. ונקרא אור התבונה, להיותו מתפשט מן הדעת שבדעת דתבונה, וז"ש, דיהב סוכלתנו בלבא, דהיינו שמתלבש בלב, למנדע ולאסתכלא ולקיימא על רזין עלאין, שכל המשיג אותו אור, הוא יודע ומשיג הסודות העליונים. והאי אור דחדי לבא, וזה האור המתלבש ומשמח את הלב, יהיב נהירו דחכמתא וסוכלתנו למנדע, ולאסתכלא, שהוא הנותן הארת החכמה לדעת ולהסתכל.