זהר

תיג) ובגין דמינה אתער כעס לכבד, אוקמוה רבנן במתניתין, כל הכועס כאילו עובד ע"ז. ולא עוד, אלא דלית שריפה וחמימות בכל מרעין דאברין דגופא, אלא ממרה. דאיהי אדליקת בשלהובין על ערקין דכבד, ובעי לאוקדא כל גופא. ואיהו כגוונא דימא, כד איהו כעיס, דגלי ימא סלקין עד רקיעא, ובעו לנפקא מגבולייהו, לחרבא עלמא. אי לאו שכינתא, דאיהי לחולה כחול דאסחר לימא, דלא נפקת מפומהא, אוף הכי שכינתא אסחרת לגופא, וסמיך ליה, כד"א, יי' יסעדנו על ערש דוי.

פירוש הסולם

תיג) ובגין דמינה אתער וכו': ומשום שממנה, ממרה, מתעורר הכעס אל הכבד, העמידו חכמים במשנה, כל הכעס כאלו עובד עבודה זרה. ולא עוד, אלא שאין שריפה וחמימות בכל המחלות של אברי הגוף, אלא ממרה, שבשעת מחלה, היא מדלקת בלהבות על עורקי הכבד, ורוצה לשרוף כל הגוף. והיא כמו הים כשהוא זועף, שגלי הים עולים עד ורקיע ורוצים לצאת מגבולם להחריב העולם. אם לא השכינה שהיא לחולה, כמו החול המסבב את הים שלא יצא מפיו, אף השכינה כך, שמסבבת את הגוף וסועדת אותו, כש"א, ה' יסעדנו על ערש דוי. (ועי' במרה"ס אות י"ד).