זהר

תטז) ומניה אתפשט אשא לבר דדחלא אחרא, ועל דא כתיב, לא תיראו את אלהי האמורי, דאסיר למדחל מניה. והאי אשא דדחילו דקאמרן, איהו קדש ואשתתף בקדושה, והאי איהו דסחרא לההוא נגה דקאמרן. וההיא אשא אחרא דלבר, איהו דאתחבר בהאי לזמנין. ולזמנין אתעבר מניה, ולא אתחבר בהדיה. וכד גרים דאתחבר בהאי, כדין הוא אשא דחשוך, ואחשיך וכסי נהירו דאלין אחרנין. וסימניך ואש מתלקחת, ולא דקיימא תדיר, והא אתמר.

פירוש הסולם

תטז) ומניה אתפשט אשא וכו': וממנו, מאשא תליתאה, מתפשטת אש לחוץ של אלהים אחרים. ועל זה כתוב, לא תראו את אלהי האמורי. כי אסור לירא ממנו. ואש הזה של היראה, דהיינו אשא תליתאה, שאמרנו, היא קדש ומשתתפת בקדושה, וזו היא שמסבבת לנגה ההיא שאמרנו, שלולא אש הזאת, לא היה מתיחד הימין עם השמאל כנ"ל, וע"כ היא קדושה, אע"פ שמגבילה את הנגה, שלא תאיר אלא ממטה למעלה כנ"ל. אבל אש אחרת ההיא שמבחוץ, היא שמתחברת לפעמים באש הזאת של היראה, ולפעמים נעברת ממנה, ואינה מתחברת עמה. וכשהעונות גורמים שאש החיצונית מתחברת באש הזו של היראה, אז היא אש חשכה ומחשכת ומכסית האורות של אלו האחרים שבנגה, והסימן שלך, ואש מתלקחת, ואינה עומדת תמיד בקביעות. והרי נתבאר.