זהר

תח) מעונן, דאשתדל בחובא, ולא אשתדל בזכו. ואי תימא הא קיימא נ' באמצעיתא. הכי הוא ודאי, דהא לא יכלין לשלטאה בההוא סטרא אחרא, עד דאתערבי ביה ערובא דסטר קדושה, כחוטא חד דקיק. מאן דבעי לקיימא שקרא, יערב בה מלה דקשוט, בגין דיתקיים ההוא שקרא. ועל דא עון מלה דשקר הוא, ובגין לקיימא ליה, עאלין בה מלה דקשוט, ודא איהו נ', בדא מקיימי לההוא שקר. ומאן דלא צלי צלותא לקמי קב"ה, עד לא ייכול על דמיה, כמנחש ומעונן.

פירוש הסולם

תח) מעונן, דאשתדל בחובה וכו': שואל, למה נקרא האוכל קודם תפלתו בשם, מעונן. ומשיב, משום שהשתדל בעון, ולא השתדל בזכיות, כי מעונן, הוא אותיות מן עון. ואם תאמר, הרי נ' עומדת באמצע המלה, מעונן, והיה צריך לומר לפי"ז, מעון, בלי נ' באמצע. ומשיב, כך הוא ודאי, שאין יכולים לשלוט בסטרא אחרא, עד שמערבים בה ערוב מן צד הקדושה, כחוט דק אחד. מי שרוצה לקיים דבר שקר יערוב בה דבר אמת, כדי שיתקיים שקר ההוא. ועל כן עון, הוא דבר שקר, וכדי לקיימו, מכניסים בה דבר אמת, וזה היא נ שבאמצע המלה, מעון, בזה מקיימים השקר. וע"כ, מי שלא התפלל תפלה לפני הקב"ה על דמו, מטרם שיאכל, הוא כמנחש וכמעונן.