זהר

תב) ותאנא, מאה ועשרין וחמש זיני מסאבותא נחתו לעלמא, דמתאחדן מסטרא דחויא תקיפא, ושבעה ועשרין רברבין מנייהו, מתאחדן בנוקבי, ואתדבקן בהו. ווי למאן דיקרב בהדה בההוא זמנא, דמאן דיקרב בהדה, אחזי פגימותא לעילא, דהא בחובא דא, אתער חויא תקיפא לעילא, ואשדי זוהמא באתר דלא אצטריך, ואתחבר בנוקבא, ואתרבי שעריה לדכורא, בנוקבא אסתאבת, ושערהא רבא, וטופרהא סגיאו, וכדין דינין שריין לאתערא בעלמא, ויסתאבון כלא. הה״ד, כי את מקדש יי׳ טמא, מקדש יי׳ אסתאב, בחובייהי דבני נשא.

פירוש הסולם

תב) ותאנא מאה ועשרין וחמש וכו׳: ולמדנו מאה ועשרים וחמשה מיני טומאה ירדו לעולם, המתאחדים ונאחזים מצד הנחש החזק. ושבעה ועשרים הגדולים שבהם נאחזים בנוקבא, ומתדבקים בה. אוי למי שיקרב אליה בזמן ההוא, שמי שיקרב אליה, מראה פגם למעלה, כי בעון הזה מתעורר הנחש החזק למעלה, ומטיל זוהמא במקום שאינו צריך, ומתחבר בנוקבא, ושערותיו של הדכר גודלות, והנוקבא נטמאת, ושערותיה מגודלות, וצפרניה גדולות, ואז דינים מתחילים להתעורר בעולם, והכל נטמאים. ז״ש, כי את מקדש ה׳ טמא. מקדש ה׳ נטמא בעונות בני אדם. (הביאור הוא באות ת״ד)