זהר

שצח) דיומא חד שאיל ר׳ ייסא אמר, ביעא דקושטא, דנפקא מעופא דשריא בנורא, ואתבקע לארבע סטרין. תרין סלקין מניייהו, וחד מאיך, וחד רביע ברביעא דימא רבא. א״ר אבא, עבדת קמיה דר״ש, קדש חול, דהא כתיב פה אל פה אדבר בו. א״ל ר״ש, עד לא יתבקע ביעא, תסתלק מעלמא. וכך הוה באדרא דר״ש.

פירוש הסולם

שצח) דיומא חד שאיל וכו׳: שיום אחד שאל ר׳ ייסא, אמר, ביצה של אמת, היוצאת מעוף השורה באש, ונתבקע לארבע צדדים, שנים עולים מהם, ואחד הושפל, ואחד רובץ ברביצה של ים הגדול. א״ר אבא, עשית לפני ר״ש, הקודש לחול, שהרי כתוב, פה אל פה אדבר בו. אמר לו ר׳ שמעון, עד העת שלא תתבקע הביצה, תסתלק מן העולם. וכך היה באדרא של ר״ש. כמובא בסוף אדרא רבה.
ביאור הדברים. קו השמאל כשהוא בלי ימין הוא בחינת דינים קשים, ומכונה עוף השורה באש. והמלכות נבנית בעיקרה מקו שמאל. והמלכות מכונה ביצה של אמת, כי אפרוחים הם בחינת ז״א, וביצים הם בחינת המלכות כנודע. וז״ש, ביעא דקושטא דנפקא מעופא דשריא בנורא דהיינו מלכות היוצאת ונמשכת מקו שמאל השורה באש הדינים. והעצה לזה לבטל הדינים האלו הוא ע״י הקו האמצעי, שהוא מעלה את המסך דחירק, המחזיר המלכות לבינה, וחוזרים ונבקעים המדרגות לב׳ חצאים (כמ״ש לעיל פרשת לך אות כ״ה בהסולם ד״ה אשגח ע״ש כל ההמשך) ונקבע פרסא בין ג״ר לו״ק, שבכל בחינות הג״ר נעלמת החכמה, ואינה מאירה אלא בו״ק. ומשום זה גם ז״א שהוא בחינת ג״ר, הוא בחסדים מכוסים, והמלכות שהיא בבחינת ו"ק היא בהארת ו"ק דחכמה.
וז״ש ואתבקעא לד׳ סטרין, שע״י הקו האמצעי שהעלה המלכות לבינה נבקעה הביצה לארבע צדדים שהם חו״ב תו״מ, אשר הג״ר דחכמה שה״ס חו״ב נעלמו, ולא נשאר אלא ו״ק דחכמה, שהם תו״מ. וז"ש תרין סלקין מנייהו, דהיינו חכמה ובינה, הנעלמים מחכמה. וחד מאיך, היינו ז״א שהוא ת״ת הושפל, שאין לו חכמה אלא חסדים מכוסים מחכמה. וחד רביע, ברביעא דימא רבא. רובצת פירושו ו"ק, כי מדרך הרובץ שמסתיר הרגלים שלו, שה"ס נה״י, והחסר נה״י דכלים, יחסרו לו ג״ר דאורות. ונמצאה המלכות אע״פ שיש לה חכמה אין לה אלא ו״ק דחכמה שהיא בחינת רובצת, ברביצה דים הגדול, כלומר רביצה דבחינת חכמה המכונה ים הגדול.
אמנם באמת אינו כן, כי אע״פ שז"א הוא בחסדים מכוסים, לא הושפל מחמת זה, ואדרבא, שהשיג בזה בחינת מוחין דקדש דאו״א עלאין, שהחסדים שלהם מעולים יותר מחכמה, כי מהם יוצאת החכמה לישסו״ת כנודע. ואו״א מכונים קדש. וז"ש, א״ר אבא עבדת קמיה דר״ש קדש חול. כי על מוחין דקדש דז״א, אמר חד מאיך, שהושפל ונעשה חול. ור״ש היה מרכבה לז״א, והיה לו המוחין ההם דאו״א עלאין, שה״ס פה אל פה. וז"ש דהא כתיב פה אל פה אדבר בו. שאין עוד מוחין יותר חשובים מהם. ואתה אמרת עליו וחד מאיך, שהוא חול.
והנה בגמר התקון יתבטל ענין בקיעת המדרגה והפרסא המבדלת בין למעלה מחזה ובין למטה מחזה, שפירושה הגבול שנעשה מחמת בקיעת המדרגה, וע״כ מ״ה וב״ן ישובו להיות כמו ע״ב ס״ג, ותו״מ כמו חו״ב. וכשר״ש ותלמידיו גמרו את אדרא רבה, האיר עליהם בחינת גמר התקון, דהיינו ביטול הבקיעה והפרסא. ולפיכך, אותם ג׳ החברים ר׳ יוסי ב״ר יעקב ורבי חזקיה ורבי ייסא, שהיו נשמתם מבחינת למטה מפרסא, נסתלקו תיכף, מחמת שנתעלו למעלה, מפרסא, וצורתם שלמטה מפרסא, נסתלקה עם הפרסא שנתבטלה. וז״ס שכתוב שם (נשא קמ״ד ע״א, ד״י) וחמו חבריא דהוו נטלין מלאכין קדישין בההוא פרסא. ע״ש. כי נשמתם נסתלקה בסבת הסתלקות הפרסא.
וז״ש, א״ל ר״ש, עד לא יתבקע ביעא תסתלק מעלמא, דהיינו עד, שיבא התקון, שלא יתבקע הביצה, דהיינו בגמר התקון, שתתבטל בקיעת המדרגה, תסתלק מעלמא, כי תתבטל ותכלול אז עם ביטול הבקיעה והפרסא. ואז תבחין בין קדש לחול. כי תסתלק, ותהיה כמו המדרגות שלמעלה מפרסא, שהם בחינות או״א עלאין. שה״ס חו״ב וע״ב ס"ג. הנקראים קדש. וז״ש, וכך הוה באדרא דר״ש, כי אז האיר גמר התקון, כנ״ל.