זהר

שצה) דתניא, אזדמנת הות בת שבע לדוד, מיומא דאתברי עלמא, ומה עכבא ליה. דנטל ברתיה דשאול מלכא, וההוא יומא נטל לה אוריה ברחמי, אף על גב דלא הות דיליה. לבתר אתא דוד, ונטיל דיליה, ועל דדוד דחיק שעתא קמי קב״ה לקטלא לאוריה ולמעבד הכי. אבאיש קמיה, ואענש ליה לדוד, דהא קב״ה בעא לאתבא ליה לדוד, לקיימא ליה מלכותא קדישא עלאה. וכד תאב, לדידיה תאב.

פירוש הסולם

שצה) דתניא אזדמנת הוה וכו׳: שלמדנו, מוכנת היתה בת שבע לדוד מיום שנברא העולם. ומה עיכב אותו שלא לקחה, הוא משום שלקח בת שאול המלך. ויום ההוא לקחה אוריה ברחמים, אע״פ שלא היתה שלו. (כמ"ש בהקדסה״ז דף ק״ז ד״ה והענין ע״ש) ואח״כ בא דוד ולקח את שלו. ומשום שדוד דחק את השעה לפני הקב״ה להרג את אוריה, ולעשות כך, חטא לפניו, וענש את דוד. כי הקב״ה רצה להשיב את בת שבע לדוד, כדי לקיים לו מלכות הקדושה העליונה. כי בת שבע היתה מרכבה למלכות (כמ״ש שם) וכשחשק, אל שלו חשק.