זהר

שפא) ובגין דאתרשים, איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה, ולא אתמר כי טוב בגווייהו, דהא ביומא תליתאה, עבדת ארעא איבין, מחילא דהאי צדיק, דכתיב ויאמר אלקים תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע עץ פרי, מאי עץ פרי דא עץ הדעת טוב ורע, דאיהו עביד איבין ופירין, עושה פרי דא צדיק יסוד דעלמא.

פירוש הסולם

שפא) ובגין דאתרשים, איהו אפריש בין יומא קדמאה לתליתאה ולא אתמר כי טוב בגווייהו: ומשם שנצטיין כל כך, דהיינו שכולל בתוכו כל המוחין הן חכמה והן חסדים, ע"כ הבדיל, שלא נאמר כי טוב במוחין שבין יום א' ליום ג' דהיינו בהמוחין דיום ב'. כלומר, בערך ריבוי האור שיצא ביום ג' ע"י היסוד, היו המוחין הקודמים שביום ב' נבחנים לפחיתות, עד שלא היה ראוי לומר בהם כי טוב, ולולא היתרון הגדול הזה של היסוד, לא היו המוחין דיום ב' ניכרים לפחיתות. דהא ביומא תליתאה עבדת ארעא איבין מחילא דהאי צדיק דכתיב ויאמר אלקים תדשא וגו' שהרי ביום ג' עשאה הארץ פירות, דהיינו הנוקבא, מכחו של צדיק הזה, דהיינו היסוד. שכתוב ​ויאמר אלקים תדשא וגו' מאי עץ פרי דא עצה"ד טו"ר, דאיהו עביד איבין ופירין עושה פרי דא צדיק יסוד דעלמא שואל, מהו עץ פרי, ואומר שזה עצה"ד טו"ר, דהיינו הנוקבא דז"א שנקראת כן (כנ"ל בהקדמת הזהר דף קכ"ד אות קכ"ג ד"ה אמאי) ועושה פרי, פירושו צדיק יסוד עולם, דהיינו יסוד דז"א, שהוא העושה כל הפירות ומשפיעם להנוקבא, ומשום היתרון הזה של היסוד, ניכר יום ב' לפחיתות, עד שלא נאמר בו כי טוב.