זהר

שפא) בגין דאתוון כולהו נפקו מגו נקודה עילאה, טמירא וסתימא, רזא וכללא דאורייתא, ולא הוו רשימין אתוון ביה, עד דעלו לגו היכלא טמירא, ונפקו אתוון, ולחים הוו, ואתקרישו.

פירוש הסולם

שפא) בגין דאתוון כלהו וכו': משום שכל האותיות יוצאות מהנקודה העליונה, שה"ס חכמה עלאה, דהיינו או"א עלאין, שהיא מכוסה וסתומה, כי או"א הם תמיד בחסדים מכוסים ואינם מקבלים חכמה אלא בשביל ישסו"ת. והיא סוד וכלל של התורה, כי או"א הם מקור וכלל של ז"א הנקרא תורה, אבל, האותיות לא היו רשומות בה בנקודה העליונה, משום שאין שם גילוי חכמה, עד שנכנסו אל היכל נסתר, שהוא ישסו"ת, ומשם יצאו האותיות. והיו לחות. ואח"כ נתקרשו.
לחות, פירושו, שכל אחת נכנסת בגבול חברתה, כדרך דבר לח שהגבול שלו אינו מוצק. ובישסו"ת לא יצאו אלא בחינות ב' הקוין ימין ושמאל של האותיות, והיתה ביניהן מחלוקת, שכל אחת רצתה להכנס בגבול חברתה, כדברים לחים. עד שז"א עלה למ"ן, ומיעט ג"ר דשמאל עם המסך דחירק, ונעשה קו אמצעי המיחד ימין ושמאל, וקיים הארת שניהם, שהימין יאיר ממעלה למטה, והשמאל ממטה למעלה, אז נעשה גבולם של האותיות חזק ומוצק. וז"ש ולחים הוו ואתקרישו. שבישסו"ת היו לחים, וע"י ז"א, נקרשו.