זהר

שעט) אמר ההוא ינוקא, אהדרנא למלין קדמאין. אבינו מת במדבר אבינו האי טעמא דאמי, לנחש תלייא על קדליה, ומשיך זנביה בפומיה, בטעמא, דההוא דאתמשך עליה לעילא. מת במדבר, במלולא דפומיה. אתבהיל ההוא ינוקא בבהילו, ואתקיף בקודלא דאבוי, ובכה ואמר, צלפחד דא במלולא מית, ואנת אבא במלולא אהדרת לעלמא דא. אהדר אבוי ונשיק ליה, וגפיף ליה. בכו ר' אלעזר, וחברייא כלהו, ואבוי בכה בהדייהו, נטלוהו כלהו ונשקוהו בפומוי, על רישיה, ועל עינוי, ואבוה הוה בכי בהדיה.

פירוש הסולם

שעט) אמר ההוא ינוקא וכו': אמר אותו הילד, אני חוזר לדברים הראשונים, אבינו מת במדבר, טעם זה, דהיינו הזרקא, שהוא על המלה אבינו, ציורו דומה לנחש התלוי על ערפו ומושך זנבו לפיו. וציור זה הוא בטעם הזרקא הנמשך על המלה אבינו למעלה. מת במדבר, ע"י דברי פיו (כנ"ל אות שע"ו) מיהר אותו הילד בחפזון, והחזיק בערפו של אביו, ובכה ואמר, צלפחד זה מת ע"י דבור, ואתה אבי ע"י דבור חזרת לעולם הזה, דהיינו ע"י הדיבורים והדמעות של הילד (כנ"ל אות שס"ג) חזר אביו ונשק אותו וחבק אותו. בכו ר' אלעזר והחברים כולם, ואביו היה בוכה עמהם. לקחוהו כולם ונשקוהו בפיו על ראשו ועל עיניו, ואביו היה בוכה עמו.