זהר

שעט) אמר רבי יהודה, לתתא אתהדרו, וכל דרא ודרא הוה גפיף עלמא, באתוון, ולא מתיישבין בדוכתייהו. כד אתייהבת אורייתא לישראל, אתתקן כלא. ר' אלעזר אומר, ביומי אנוש, הוו חכימין בני נשא, בחכמה דחרשין וקוסמין, ובחכמתא למעצר לחילי דשמיא. ולא הוה ב"נ מיומא דנפק אדם מגנתא דעדן, ואפיק עמיה חכמתא דטרפי אילנא, דאשתדל בה, דהא אדם ואתתיה, ואינון דנפקו מניה, עד דאתא אנוש, שביקו לה.

פירוש הסולם

שעט) א"ר יהודה וכו': אר"י ממעלה למטה חזרו האותיות להאיר, דהיינו אור הרוח. כלומר, שחולק על ר' יוסי, שאמר שמטרם מתן תורה האירו רק ממטה למעלה, שהוא אור הנפש. ובכל דור ודור, מטרם מתן תורה, היה העולם ממשמש בהאותיות ולא היו מתישבות במקומן. פירוש, שהיו מטולטלות מרחמים לדין ומדין לרחמים, כטבע אור הרוח, ולא היו מתישבות. וכאשר ניתנה התורה לישראל נתתקו הכל. שחזרו להאיר בשלמות כמטרם החטא.
ר' אלעזר אומר: בימי אנוש היו בני האדם חכמים בכשפים וקסמים, ובהחכמה איך לעצור כחות השמימים, שלא יפעלו על העולם, ומיום שיצא אדם מגן עדן, והוציא עמו החכמה של עלי תאנה, שהיא כשפים (כנ"ל דף קפ"א  אות שי"א) לא היה עוד איש שיעסוק בה, כי אדם ואשתו, ואלו שנולדו ממנו מטרם שבא אנוש, עזבו את חכמה הזאת, ולא התעסקו בה.