זהר

שעז) ואי תימא, הא יעקב, דברכיה אבוה, ולא ברכיה לקב"ה בקדמיתא. ת"ח, בשעתא דבריך יצחק ליעקב, לא ברכיה, עד דבריך לקב"ה בקדמיתא, כיון דבריך לקב"ה בקדמיתא, ברכיה ליעקב. מנ"ל, דכתיב ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', הכא קיים ברכה לקב"ה, דכתיב אשר ברכו ה', אתברך בקיומא דברכאן, ולבתר כתיב בתריה, ויתן לך וגו'. כיון דההוא שדה אתקיים בקיימא דברכאן, דנפקי מיניה ברכאן, לבתר דאיהו אתקיים בברכוי. כגוונא דא בריך יעקב בקדמיתא לקב"ה, ולבתר בריך לבנוי. ת"ח, בצפרא בעי ב"נ לאקדמא ברכאן לקב"ה, ולבתר לשאר בני עלמא, והא אוקימנא דכתיב בבוקר יאכל עד וגו'.

פירוש הסולם

שעז) ואי תימא וכו': ואם תאמר, הרי יעקב,שברכו אביו ולא בירך את הקב"ה מתחילה. ומשיב, בוא וראה, בשעה שבירך יצחק ליעקב, לא ברכו עד שבירך את הקב"ה מתחילה, כיון שבירך את הקב"ה בתחילה, בירך את יעקב. מאין לנו זה, שכתוב​ ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. כאן נמצא הברכה להקב"ה, שכתוב אשר ברכו ה', שנתברך בקיום הברכות, ואח"כ כתוב אחריו, ויתן לך האלקים וגו'. כיון ששדה ההוא, שהוא המלכות, כבר נתקיים בקיום הברכות, כי הברכות יוצאים ממנה, רק אחר שכבר נתקיימה בברכות. כעין זה בירך יעקב תחילה את הקב"ה, ואח"כ בירך את בניו. בוא וראה, בבוקר, צריך האדם להקדים ברכות להקב"ה, ואח"כ לשאר בני העולם. ובארנוהו, שכתוב, ​בבקר יאכל עד וגו', דהיינו כמ"ש להלן (דף רנ"ד אות תשצ"ד).