זהר

שסה) ואי תימא, דכל אינון שית יומין, אינון שלטין בלחודייהו. תא חזי. הפונה קדים: עד לא יקומון לשלטאה, איהו אסתכל תדיר בעלמא. אבל לא אתפתח לאתזנא עלמא מקודשא, בר ביומא דשבתא, וביומא דחדשא. וכלהו יומין, כלהו אתדבקן ביומא דשבתא, ואתזנו מתמן. דהא ביומא דשבתא כלהו תרעין פתיחן, ונייחא אשתכח לכלא, לעלאי ותתאי. ת"ח. וירד ה' לראות. נחת מקודשא לחול, לאשגחא במה דבנו, וקיימו קיומא לאתערא על עלמא, לדחלא לון.

פירוש הסולם

שסה) ואי תימא וכו': ואם תאמר. שכל אלו ששה הימים שולטים בפני עצמם, פירוש. כי ערך קבלת ז"א כלפי קבלת הנוקבא, הוא כערך ג"ר כלפי ו"ק. ולפיכך, כיון שהמוחין נמשכים רק בשבת וחדש, שה"ס הנוק' נמשכין רק ו"ק דחכמה, אבל אם גם ז"א, שה"ס ששת הימים, היה מקבל המוחין, היו נמשכים ג"ר דחכמה. גם נודע שששת הימים מקבלים מיום השבת, וכיון שכן, יש לומר שהם מקבלים הארת החכמה מיום השבת, באופן שיוכלו לשלוט בה מבחינתם עצמם, בלי התכללות בהנוקבא, דהיינו שיאירו בבחינת דכר, שה"ס ג"ר דחכמה. ולזה אומר, תא חזי הפונה קדים וכו': פירושו הפונה למקודם, למטרם שעמדו הקליפות לשלוט, שהוא היה אז מסתכל תמיד בהעולם, ואפילו בששת הימים. אבל לא נפתח שיהיה העולם ניזון מקדש, רק ביום השבת וביום החדש. לכן גם עתה, אי אפשר, שששת ימי המעשה יאירו בהארת חכמה בבחינתם עצמם, כי אז לא יהיה להם מזונות מקודש כמקודם לכן, אלא שכל הימים כולם. דהיינו ששת ימי המעשה כולם, מתדבקים ביום השבת וניזונים משם. כי ביום השבת כל השערים פתוחים ונמצא נחת לכל, לעליונים ותחתונים. אבל ששת הימים לא יוכלו להאיר, אם אינם מתדבקים ביום השבת, מטעם חוסר שפע המזונות כמבואר. תא חזי וירד ה' לראות וכו': ירד מקדש לחול להסתכל במה שבנו והעמידו לקיום, דהיינו העיר והמגדל שהעמידו, שהם חו"ב דקליפה, לעורר העולם לעבוד אותם.