זהר

שנז) א"ר יצחק, עד הכא דכורא באור, ונוקבא בחשוכא, לבתר מתחברן כחדא למהוי חד. במאי אתפרשאן לאשתמודעא, בין נהורא ובין חשוכא, מתפרשן דרגין, ותרווייהו כחד הוו, דהא לית נהורא אלא בחשוכא, ולית חשוכא אלא בנהורא, ואע"ג דאנון חד, אתפרשן בגוונין ועכ"ד אנון חד. דכתיב יום אחד.

פירוש הסולם

שנז) א"ר יצחק עד הכא, דכורא באור ונוקבא בחשוכא לבתר מתחברן כחדא למהוי חד: אר"י, עד כאן, דהיינו עד הזווג, היה הזכר אור, והנוקבא חשך. ואח"כ מתחברים זו"ן כאחד, להיות אחד. פירוש. פרצוף הזכר נבנה מקו ימין שהוא חסדים, ופרצוף הנוקבא נבנה מקו שמאל, שהוא חכמה בלי חסדים, והוא חשך, משום שהחכמה אינה מאירה בלי לבוש החסדים. ושואל, במאי אתפרשאן, במה נבדלים זה מזה, שהכתוב אומר עליהם, ויבדל בין האור ובין החשך, ואומר לאשתמודעא בין נהורא ובין חשוכא מתפרשן דרגין, כדי להכיר בין האור ובין החשך, נבדלות תחלה המדרגות זה מזה, ואז ניכרים המעלות וחסרונות של האור בפני עצמו ומעלות וחסרונות של החשך בפ"ע. כי אע"פ שיש יתרון גדול להאור כלפי החשך, אבל הוא מחוסר הארת חכמה. וכן אע"פ שיש מעלה להחשך שיש בו הארת חכמה, אמנם החכמה אינה מאירה בו מחוסר לבוש חסדים, וע"כ הוא חשך בין מאור חסדים ובין מאור חכמה, ואחר שניכר היטב המעלות וחסרונות של כל אחד בפני עצמו, אז נזדווגו ותרווייהו כחד הוו, ושניהם נעשו כמו אחד, כי נזדווגו, דהא לית נהורא אלא בחשוכא, ולית חשוכא אלא בנהורא, כי צריכים זה לזה, שהרי אין האור של הז"א שלם אלא אחר שנכלל בחשך של הנוקבא, כי אז נשלם האור גם בהארת חכמה, ואין החשך של הנוקבא שלם, אלא אחר שנכלל באור, כי אז השיג החסדים ממנו, ונתלבשה החכמה בחסדים ויכולה להאיר, ואע"ג דאינון חד, אתפרשן בגוונין, ואע"פ שנזדווגו ונעשו אחד, מ"מ עוד נבדלים בחינותיהם זה מזה, שהרי זה חסדים וזה חכמה, ועם כל דא אינון חד דכתיב יום אחד, ועם כל זה, שההפרש ביניהם גדול כל כך, הם נעשו אחד ונכללים כאחד, שהרי כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, שהמשמעות שנעשו אחד, ונמצא שר' יצחק ביאר את הכתוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך ג"כ על עת הזווג. לאפוקי מרבי יוסי, שביארו על עת הגלות דאשתכח פרודא.