זהר

שנה) והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור, דבור דחול אסור בשבת. וכך הוה עביד ר"ש כד חמי לאמיה דהות משתעיא, הוה אמר לה, אמא שתוקי, שבת הוא ואסיר. בגין דדבור דא בעיא לשלטאה, ולא אחרא. והאי דבור דאיהו אתי מסטרא דחשך, מגלה עמוקות מגויה. ומשמע מני חשך, ההוא דאתי מסטרא דחשך, דכתיב מני דייקא.

פירוש הסולם

שנה) והאי דבור אקרי שבת, ובגין דשבת אקרי דבור, דבור דחול אסור בשבת. ודבור זה, דהיינו בסוד היחוד דמחשבה קול ודבור, נקרא שבת, כי שבת ה"ס הנוקבא במוחין דגדלות, שהוא נוטריקון ש' ב"ת, ש רומזת על ג"ר, ב"ת היא הנוקבא, ובשביל שהשבת נקרא דבור, אסור לדבר בשבת דבורי חול. שהם פוגמים בזווג הגדול דקול ודבור, בגין דדבור דא בעיא לשלטאה, ולא אחרא, משום דדבור זה של שבת צריך לשלוט בעולם, ולא דבור אחר של ימות החול, שהם בחינת קטנות הנוקבא, והאי דבור דאיהו אתי מסטרא דחשך, מגלה עמוקות מגויה, ודבור זה, שהיא הנוקבא במוחין דגדלות, שהיא באה מצד החשך, מנקודת השורק כנ"ל, מגלה עמוקות בתוכה, כלומר עליה אומר הכתוב מגלה עמוקות מני חשך, כי הג"ר דחכמה מתגלים בתוכה, ומשמע, מני חשך, ההוא דאתי מסטרא דחשך, דכתיב מני' דיקא. וזה משמע ממה שכתוב, מני חשך, שפירושו הבא מצד החשך, שכתוב מני בדיוק. פירוש, עצם החשך הוא בבינה, והחשך שבנוקבא מקובל מחשך דבינה, וכיון שהכתוב אומר מגלה עמוקות מני חושך, ואינו אומר מגלה עמוקות בחשך, משמע שהמדובר היא בהנוקבא שבאה מן חשך דבינה, וע"כ אומר מני חשך, ולא בחשך עצמו, שהיא בבינה.