זהר

שנד) וע"ד תנינן מאי דכתיב מגלה עמוקות מני חשך, ר' יוסי אומר אי תימא מחשך סתים אתגליין, הא חזינן דטמירין אנון, כל אנון כתרין עלאין, וקרינן עמוקות, מהו מגלה, אלא, כל אנון טמירין עלאין לא אתגליין, אלא מגו ההוא חשוכא, דאיהו ברזא דליליא. ת"ח, כל אנון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה, וקלא נטיל לון, לא אתגליין, עד דמלה מגלה לון, מאן מלה היינו דבור.

פירוש הסולם

שנד) וע"ד תנינן מ"ד מגלה עמוקות מני חשך, רי"א, אי תימא מחשך סתים אתגליין, הא חזינן דממירין אינון כל אינון כתרין עלאין וקרינן עמוקות מהו מגלה: וע"כ תנינן, מה דכתיב ​מגלה עמוקות מני חשך, רי"א, אם תאמר בפירוש הכתיב, שמחשך סתום, דהיינו מחשך דבינה, מתגלים העמוקות, הרי אנו רואים שכל אלו כתרים העליונים, שבבינה, הם נסתרים, והכתוב קורא אותם משום זה, עמוקות, וא"כ מהו מגלה עמוקות, הלא אינם מתגלים כלל.
אלא כל אינון טמירין עלאין לא אתגליין, אלא מגו ההוא חשוכא דאיהו ברזא דליליא, אלא, אר"י, כל אלו נסתרות עליונים אינם מתגלים, אלא מתוך אותו החשך, שהוא בסוד הלילה, שהיא הנוקבא, ת"ח כך אינון עמיקין סתימין דנפקי מגו מחשבה וקלא נטיל לון לא אתגליין עד דמלה מגלה לון, בוא וראה, כל אלו עמוקות הסתומות שיוצאות מתוך המחשבה, שהיא בינה, והקול, שהוא ז"א, לוקח אותם, אינן מתגלות עד שהמלה, מגלה אותן. מאן מלה, היינו דבור, שואל, מה היא, מלה, ואומר שהיא דבור, דהיינו מלכות, כי ז"א במוחין דגדלות נק' קול, והמלכות במוחין דגדלות נקראת דבור.
ביאור הדברים, אלו ג"ר דבינה הנעלמים עם עליית המלכות אליה, נקראים עמוקות, וכן כתרין עלאין טמירין. ועליהן אומר הכתוב מגלה עמוקות מני חשך, שמסוד החשך שבנקודת השורק, שמשם נמשך החכמה, חוזרות ומתגלות הג"ר הללו, ואומר ר' יוסי אשר אין כונת הכתוב על חשך דבינה הסתום, דהיינו בסוד נקודת השורק שבה, כי אין ענין גילוי אלא על ידי הארת החכמה, והבינה אע"פ שמקבלת חכמה אינה מקבלת בשביל עצמה, אלא בשביל המלכות, והיא עצמה נשארת לעולם בחסדים מכוסים, בסו"ה כי חפץ חסד הוא. וא"כ איך אומר הכתוב עליה מגלה עמוקות מני חשך, הרי החשך אינו מגלה שם כלום.
אלא הפירוש הוא על חשך דלילה, דהיינו חשך הנוקבא שנקראת לילה, שהיא מקבלת חשך הזה מנקודת השורק דבינה, ובה נאמר מגלה עמוקות מני חשך, כי אחר שמקבלת חסדים מז"א, הרי החכמה שהיתה שרויה בחשך שלה בשמאל, בסוד נקודת השורק, מחוסר לבוש החסדים, מתגלה עתה ויוצא מתוך החשך, שמתלבש בחסדים שהשיגה. והוא סוד היחוד דמחשבה קול דבור, מחשבה, היא מוחין דגדלות של הבינה, קול הוא ז"א בגדלות. דבור הוא הנוקבא בגדלות, כלומר, בעת שהזו"ן מקבלים המחשבה, שה"ס מוחין דגדלות, נעשה זווג ביניהם בסוד קול ודיבור. וכמו באדם הגשמי, אין מחשבתו ניכרת מטרם שנתלבשה בקול ודבור, וגם לא בקול, אלא רק בהדבור, כן כאן אין הארת החכמה מתגלית לא במחשבה שהיא בינה, ולא בקול שהוא ז"א, אלא רק בהדבור שה"ס הנוקבא דז"א. באופן שעיקר אצילת המוחין לכל פרטיהם יוצאת בהמחשבה, שהיא הבינה, והמחשבה עם כל אשר בה מתלבשת בהקול, שהוא ז"א, ומהקול מושפעים כולם להדיבור. וכל מה שהיה במחשבה מתגלה ע"י הדיבור. וז"ש לא אתגליין עד דמלה מילה לון, שאינם מתגלים עד שהנוקבא מגלה אותם.