זהר

שמג) א"ר אלעזר, לאו בתר אובא טמיא אזלינן, דברירא דמלה הוא, דתנן, בעשרה כתרי מלכא, אית תרין דמעין לקב"ה, והן שתי מדות דין, שהדין בא משתיהן, כד"א, שתים הנה קוראותיך. וכשהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד אותם לים הגדול, שהוא ים החכמה להמתיקן, והופך מדת הדין למדת רחמים, ומרחם עלייהו. א"ר יהודה, שתי דמעות, שמהם באים הדמעות, מהם בא הדין.

פירוש הסולם

שמג) א"ר אלעזר, לאו וכו': אר"א, אין אנו הולכים אחר קליפת אוב. כלומר אין אנו מביאים ראיה מקליפת אוב. שמתוך שאנו מכחישים לפניו לומר שאין בהם דין ומרחיקים אותו, הוא ראיה שהדין שבשתי דמעות אינו ברור. כנ"ל. אינו כך, אלא בירורו של הדבר הוא, כלומר, אלא שהדין שבשתי דמעות דבר ברור הוא. כי למדנו בעשר ספירות של המלך יש ב' דמעות להקב"ה והן שתי מדות דין. א) הנמשך מתערובת המלכות בבינה. ב) הנמשך מתערובת הבינה במלכות. כנ"ל בסמוך. שהדין בא משתיהן, כמש"א שתים הנה קוראותיך, הרי שהדין שבהם ברור הוא. וכשהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד אותם לים הגדול, שהוא ים החכמה, שהוא המלכות, להמתיק אותם, שעי"ז יוצא קטנות הבינה במלכות, ואח"כ יכולה המלכות לקבל גם את הגדלות דאמא בסוד אמא אוזיפת לברתא מאנהא כנ"ל בסמוך, ואז הופך מדת הדין שבמלכות למדת הרחמים, שמקבלת ג"ר, ומרחם עליהם. דהיינו על ישראל שמקבלים ג"ר גם הם.
אמר ר' יהודה וכו': אר"י, שתי דמעות שמהם באים הדמעות, מהם בא הדין. פירוש. ר"י חולק על ר' אלעזר, ואומר שאין ראיה מן המשנה שאומרת בעשרה כתרי מלכא וכו' ששתי דמעות הן דין, אלא שתי דמעות בשורשם בבינה המתהוות מחמת עלית המלכות אליה אינם דין ברור, אלא מהן נמשכות דמעות אחרות למקום המלכות ומדמעות האלו שבמלכות בא הדין. וז"ש שתי דמעות מהן באים הדמעות במלכות ומהן בא הדין. ומ"ש במשנה והן שתי מדות דין סובב על הדמעות שבמלכות.