זהר

שלה) ותנינן, ביומא תניינא דעובדא דבראשית, דאתברי ביה גיהנם, אתעביד חד גופא ברזא דאדם, ואינון שייפין ממנן דמתקרבין לאשא, ומתין ומהדרן כמלקדמין. ודא בגין דאינון אתקריבו לגבי האי חויא, ואיהו אדם קדמאה דאתפתא גו משכנא בהאי חויא, וע"ד מית, וחויא גרים ליה מותא דאיהו קריב ליה.

פירוש הסולם

שלה) ותנינן ביומא תנינא וכו': ולמדנו ביום השני של מעשה בראשית, שנברא בו גיהנם, נעשה גוף אחד בסוד אדם, דהיינו הו"ק דטוב שבקליפת נוגה נתקן לגוף, הכולל גם את המלכות לנוקבא שלו, ואלו האברים שלו, דהיינו מלאכים ממונים, הכלולים בו, מתקרבים לאשא, הינו לקליפה אש מתלקחת, ומתים וחוזרים לתחיה כבתחילה. וזה הוא משום שקרבו לנחש הזה, והוא אדם הראשון העליון שנתפתה בתוך משכנו, דהיינו ע"י הנוקבא שלו שנקראת משכן, והמשכן נתפתה על ידי נחש הזה. וע"כ מת, והנחש גרם לו המות מחמת שנקרב לו. דהיינו ממש כמו אדם התחתון.
פירוש. יש ד' קליפות, הנקראים, רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, נוגה. וקליפת נוגה יש בה טוב ורע, והטוב שבה הוא קדושה ממש, והוא נפרד מג' הקליפות הנ"ל, שהן בחינת נחש הטמא. ואם הוא מתקרב לג' הקליפות שהן הנחש, אז נטמא גם הוא, והאורות פורחות ממנו, שנבחן למיתה. וע"י העלאת מ"ן של התחתונים חוזר ונפרד מן הקליפות וחוזר לתחיה. וז"ש אתעביד חד גופא ברזא דאדם, שהוא הטוב שבנוגה שהוא קדושה. ואינון שייפין ממנן דמתקרבן לאשא היינו להקליפה אש מתלקחת, שהם בחינת נחש, ומתין שנסתלקו אורות החיים ממנו. ומהדרן כמלקדמין, על ידי העלאת מ"ן של התחתונים כנ"ל.