זהר

שלג) כך איהו רקיעא תמינאה מעילא לתתא, דביה שקיעין כל ככביא, כל נהורין ובוציבין. והוא נטיל כלא ודא סיומא דכלא. כמה דההוא רקיעא תמינאה, דאיהו שירותא דכלא, תליין ביה כל נהורין, ונטיל לון, ומניה נפקי, הכי נמי האי, איהו רקיעא תמינאה, תליין ביה כל נהורין, ונטיל לון, ומניה נפקו לכלהו עלמין.

פירוש הסולם

שלג) כך איהו רקיעא תמינאה וכו': כך הוא, רקיע השמיני שממעלה למטה, שבו תקועים כל הככבים, כל האורות והנרות. והוא מקבל הכל וזהו סיום הכל.
ביאור הדברים. רקיע, הוא הפרסא, שפירושו סיום החדש מצמצום הב', המוציא בינה ותו"מ דכל מדרגה ומורידם להמדרגה שמתחתיה, ובעת גדלות חוזרת הפרסא, שהיא הרקיע, לסיום דצמצום א', ומחזיר הספירות בינה ותו"מ אל המדרגה. ובדרך כלל, יש ג' פרסאות בעולם האצילות א) הוא הרקיע הראשון שבמקום הפה דא"א, שהוציא בינה ותו"מ מראש דא"א למדרגת או"א, ונשאר בראש דא"א כתר וחכמה בלבד, והוא רקיע הראשון, כי בפרצוף עתיק אין שם בחינת צמצום ב' כמפורש, אלא בקע ולא בקע. (כנ"ל ב"א דף ה' ד"ה כשהאצילה). ב) הוא רקיע האמצעי העומד במקום החזה דא"א, ומוציא בינה ותו"מ דחג"ת דא"א, למקום ישסו"ת וזו"ן שלמטה מחזה. ג) הוא רקיע התחתון העומד במקום סיום עולם אצילות, ומוציא בינה ותו"מ דזו"ן דאצילות לבי"ע. (וכבר נתבאר זה לעיל בראשית א' דף רפ"ט ד"ה ביאור, ע"ש כל ההמשך). וכאן אינו מדבר מרקיע האמצעי, אלא מרקיע הראשון והאחרון בלבד.
וזה אמרו, ב' רקיעין אינון, ואינון שירותא וסיומא, דא כגוונא דא, דהיינו הרקיע שבמקום פה דא"א, שהוא התחלת כל, והרקיע שבמקום עטרת יסוד דז"א המסיים כל העולם האצילות. רקיעא תמינאה, ביה שקיעין כל ככביא זעירין ורברבין. ככביא הם המוחין, והן קטנות והן גדלות תלוים ויוצאים מרקיע הראשון הזה, כי בזמן שמוציא בינה ותו"מ דראש א"א לחוץ מושפעים מוחין דקטנות לכל הפרצופין, ובעת שהרקיע חוזר להסיום שבצמצום א' מוחזרים בינה ותו"מ דראש א"א, והגדלות מושפעת בכל המדרגות (כמ"ש שם דף ר"צ ד"ה בגין) ודא הוא רקיעא עלאה סתימאה, ונקרא סתימאה משום שהוא מתחת החכמה סתימאה דא"א. דקאים כלא היינו כל מיני הגדלות, ומניה נפיק כלא, היינו כל מיני הקטנות, ואיהו תמינאה מתתא לעילא, כי א"א ה"ס חכמה, מבחינת מ"ה, (כנ"ל בפתיחה לחכמת הקבלה אות קכ"ד ע"ש) ומן עטרת יסוד עד החכמה הוא שמונה ספירות שהם חו"ב וחג"ת נה"י. וע"כ נבחן לשמיני. והוא שירותא לאפקא מניה כלא, כי מבחינת הפרצוף עתיק שמלפניו, אינו נמשך מוחין לאבי"ע (כמ"ש שם ב"א דף ו' ר"ה בתר ע"ש).
וז"ש כך איהו רקיע תמינאה מעילא לתתא, דהיינו הרקיע שבמקום עטרת יסוד דז"א, שהוא השמיני מלמעלה למטה, דהיינו כשמתחילים לספור מא"א, שהוא חכמה, עד היסוד הוא שמונה ספירות. דביה שקיעין כל ככביא כל נהורין ובוצינין, שממנו באים כל מיני המוחין לנוקבא ולכל התחתונים דרי בי"ע, כי בעת שמוציא בינה ותו"מ דזו"ן לחוץ מאצילות נמצאים הנוקבא וכל התחתונים בקטנות, ובעת שמתבטל הצמצום ב' ומחזיר את בינה ותו"מ דזו"ן לאצילות מקבלים כל התחתונים מוחין דגדלות (כמ"ש ב"א דף ר"צ ד"ה בגין ע"ש) והוא נטיל כלא, הוא לוקח מהעליונים כל המוחין בשביל התחתונים, ודא סיומא דכלא שהוא המסיים כל האצילות כנ"ל. ואין לשאול, הרי המלכות מסיימת האצילות ולא היסוד. והענין הוא, כי מעטרת יסוד נבנה כל פרצוף המלכות, וע"כ נחשב הסיום על עטרת יסוד.
כמה דההוא רקיעא וכו': כמו שרקיע השמיני העליון, הוא התחלה לכל, ובו תלוים כל האורות שמקבל אותם מעליונים ממנו, וממנו יוצאים לכל פרצופי האצילות כמ"ש לעיל, כך הוא רקיע השמיני התחתון, תלוים בו כל האורות שמקבל אותם מהעליונים ממנו, וממנו הם יוצאים לכל העולמות, דהיינו אל הנוקבא ובי"ע.