זהר

שלב) ותאנא בצניעותא דספרא, באדם אתכלילו כתרין עלאין, בכלל ובפרט. ובאדם אתכלילו כתרין תתאין, בפרט וכלל. כתרין עלאין בכלל, כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני דיוקנין. בפרט: באצבען דידן, חמש כנגד חמש. כתרין תתאין, באצבעין דרגלין דאינון פרט וכלל. דהא גופא לא אתחזי בהדייהו. דאינון לבר מגופא. ובג״כ לא הוו בגופא. דגופא אעדיו מנייהו.

פירוש הסולם

שלב) ותאנא בצניעותא דספרא וכו׳: ולמדנו בספרא דצניעותא, באדם נכללו ספירות העליונות שמחזה ולמעלה, בכלל ובפרט, ובאדם נכללו ספירות התחתונות, דהיינו שמחזה ולמטה, בפרט וכלל. ומפרש, ספירות עליונות בכלל, הוא כמו שלמדנו, בצורה של כל הצורות, שהיא צורת אדם. בפרט, היינו באצבעות הידים, שהם חמש כנגד חמש. ספירות התחתונות, באצבעות הרגלים הם פרט וכלל, כי הגוף שהוא ת״ת, אינו נראה עמהם, כי הם לחוץ מגוף. ומשום זה אינם בגוף, כי הגוף הוסר מהם.
פירוש. ב׳ קוין ימין ושמאל הם פרט, שהם ב׳ קצוות רחוקים זה מזה. וקו אמצעי הוא כלל, שהוא כולל בתוכו ב׳ הקצוות יחד. וכלל קודם לפרט, פירושו, שתחילה נאצל הכלל, הקו האמצעי, ואח״כ נתחלקו מהקו האמצעי ב׳ הפרטים. וזהו בספירות עליונות מחזה ולמעלה דז״א, שתחילה יצא הת״ת, שהוא גוף וקו אמצעי, ומן הת״ת נתפצלו ב' זרועות, שהם הפרט. שהוא מטעם, כי מכח שהת״ת עלה והכריע בין ב׳ קוין דבינה, הרויח הוא עצמו ג׳ קוין (כנ"ל ב״א דף רפ״ז ד״ה תלת) ע״כ נבחן שב׳ קוין חסד וגבורה נתפצלו ממנו.
וז״ש, באדם אתכלילו כתרין עלאין שהם חג״ת שלמעלה מחזה, בכלל ובפרט, שתחילה יצא הת״ת הנקרא גוף, ואח״כ הידים עם ה׳ אצבעות, שהם, חסד וגבורה, ימין ושמאל, וז״ש, כתרין עלאין בכלל, כמה דאתמר בדיוקנא דכל הני דיוקנין, שהוא ת״ת הקו האמצעי הנקרא אדם הכולל כל הצורות. והקו אמצעי נקרא, כלל. בפרט, באצבען דידין חמש כנגד חמש, דהיינו המש אצבעות דימין שהם כנגד חמש דשמאל נבחנים לפרט. וז״ש, ובאדם אתכלילו כתרין תתאין, דהיינו נה״י שמחזה ולמטה, בפרט וכלל. שתחילה יצאו נצח והוד, הנקראים ב׳ רגלים שהם ימין ושמאל הנקראים פרט. ואח״כ יצא הקו האמצעי המיחד אותם שהוא יסוד. וז"ש, כתרין תתאין באצבעין דרגלין דאינון פרט וכלל, שתחילה יצא הפרט, שהם הרגלין, משום דהא גופא לא אתחזי בהדייהו, דאינון לבר מגופא, וע״כ אינם נבחנים שנתפצלו מן הגוף כמו הידים, אלא שיצאו בלי התכללות מוקדמת של הגוף שהוא ת״ת, ואח״כ בא היסוד ומיחדם זה בזה. ונמצא הכלל אחר הפרט.
וההפרש גדול מאד, שאם הכלל קודם לפרט, לא נראה בשמאל שים דין, כי כבר היה מתחילתו ממותק בתוך הכלל, מטרם שיצא לבחי׳ פרט. משא״כ אם הפרט קודם לכלל, הרי נגלה הדין והמחלוקת שבין ימין לשמאל, עד שבא הכלל ומיחד אותם. והטעם שמחזה ולמעלה נבחן שהכלל יצא קודם הפרט הוא, משום שז״א מקבל ג׳ הקוין מאמא, בסוד תלת מחד נפקי חד בתלת קיימא (כנ"ל ב״א דף רפ״ז דייה תלת) ונמצא שקו אמצעי משך אצלו גם ב׳ קוין ימין ושמאל דאמא, הרי שקו אמצעי דז״א קודם וגורם לב׳ הקוין ימין ושמאל שלו. וכל זה מחזה ולמעלה, משא״כ בנה״י שהם לבר מגופא, אין מיתוק הגוף שהוא ת״ת יכול להגין עליהם, וע״כ יצא הפרט בלתי ממותק בקו אמצעי. ואח״כ הכלל, שהוא יסוד.