זהר

שכ) וכלה נפקת לגביה דרחימה, ואתעברת מאת ד',ועיילא באת ה', ונפקת לגביה, וחדוה אשתלים מכל סטרין, בלא קטרוגא אחרא, ובלא ערבוביא.

פירוש הסולם

שכ) וכלה נפקת לגביה וכו': אחר שהנחש ברח, יוצאת הכלה אל אהובה, ועוברת מאות ד', ובאה באות ה', ויוצאת אליו, והשמחה נשלמת מכל הצדדים, בלי קטרוג אחר, ובלי בלבול. וז"ס הצירוף ה"ץ, דא"ת ב"ש.
ביאור הדברים. נודע שיש ב' מצבים במלכות (כמ"ש בפלפה"ס אות פ"ח) שבמצב הא' היא מקבלת מקו שמאל דבינה, בלבד, ואין לה חיבור עם הקו האמצעי ולא היתה יכולה להאיר בלי חסדים דימין, שאז היה קטרוג הירח, ונתמעטה המלכות ובאה למדרגה שמתחת ז"א, שאז היא מקבלת הכל מז"א, שהוא הקו האמצעי, הממעט קו השמאל מג"ר דחכמה ומיחדו עם הימין, וכיון שהארת החכמה נתלבשה בחסדים, היא יכולה להאיר. ע"ש. והנה דבר זה נשנה בכל זווג וזווג של המלכות עם ז"א, שבשעה שמקבלת חכמה מז"א, בסו"ה שמאלו תחת לראשי, אז נתעורר בה תחילה המצב הא', שהוא שמאל בלי ימין, דהיינו מטרם שהקו האמצעי מיעט את ג"ר דחכמה. אשר אז אפשר להמשיך החכמה מקו שמאל ממעלה למטה, שה"ס ג"ר דחכמה, שכל הקליפות חושקות להמשיך אותה. ולפיכך תיכף מתקרב הנחש לינוק ממלכות, ולהמשיך החכמה ממעלה למטה.
וז"ש (באות שט"ו), בשעתא דאיהי אמרת נזכירה דודיך מיין, דהיינו בתחילת הזווג, שנתעוררה בה יניקת השמאל בלי ימין מהמצב הא', דהיינו ג"ר דחכמה, כנ"ל, אז אידכרת דהא ערלה אתייא וכו' בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא, שכיון שהיא מרגישה בהארת ג"ר דחכמה תיכף נזכרת בנחש, שהוא הקליפה שנקראת ערלה, שיבא להמשיך החכמה דקדושה אל הטומאה, דהיינו שימשיך החכמה ממעלה למטה. וז"ש, וכד איהי חמת ליה דאחיד מסאבא, כשהמלכות רואה אחיזת הטומאה וכו', אזעירת גרמה בגין למיהב ליה תמצית דחיק, היא ממעטת עצמה כמו שהיתה במצב הא' שאז היתה החכמה בבחינת אור חשוך, כדי לתת לו הארה מועטת עד כמה שאפשר, שלא יספיק לו להמשיך ממעלה למטה. ואז נבחן, שהמלכות היא בסוד האות ד', שהיא דלה ועניה מאור. והקליפה היא בצורת האות ק'. שהרגל שלה נמשכת למטה מן השורה, הרומזת על תשוקתה להמשיך החכמה ממעלה למטה. וז"ש, וכדין ד' יהיב לאות ק', ואת ק' אתפשט בחדוא לנטלא חולקא מגו מקדשא, שאז, כיון שהקליפה נדבקה בשולי המלכות לינק ממנה, נמצאת שהמלכות, שהיא אז בסוד ד' כנ"ל, נותנת מהארתה לאות ק', שהיא הערלה הטמאה, והאות ק' מתפשטת בשמחה, דהיינו שממשכת רגלה למטה, כדי לקחת חלק מן הארת המלכות, ולהמשיכה כחפצה, מלמעלה למטה. וז"ש (באות שט"ז), ועל דא אחזיאת גרמה בחדוה, ד', דהיינו כדי לא להוציא אורות הקדושה אל הטומאה היא מראה את עצמה בצורת ד', בשמחה. כלומר שמדעתה ומרצונה היא מחזירה עצמה לבחינת דלות האור, כמו שהיתה במצב הא'.
וז"ש (באות שי"ז), כד חמת, חייבא דא, את ק' דאתפשטא כנחש, כשהמלכות ראתה את האות ק' הרשעה, שמתפשטת כנחש, דהיינו דפשיט זנביה, שפושטת את זנבה, שהיא רגלה של הק' הנמשכת למטה מן השורה, ואתקיף ליה בחדוא, לינקא מן מקדשא, אשר בפשיטת רגלה זו היא מתקיפה את המקדש, להמשיך החכמה ממעלה למטה, כנ"ל, וכו'. וז"ש (באות שי"ט), בשעתא דא אמרת מישרים. בשעה זו, כדי להבריח את הערלה הטמאה, היא אומרת, מישרים אהבוך. ואדכרת את חד מאינון מישרים, דהיינו שממשכת אות אחת מן המנצפ"ך של ז"א, שה"ס הארת החכמה המיוחדת עם החסדים שבימין, על ידי כח מסך דחירק שבקו האמצעי, הממעט ג"ר דחכמה שבשמאל, ומיחדה עם הימין (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) שמשום זה נקראות המנצפ"ך מישרים, משום שכח המסך דחירק של הקו האמצעי שולט עליהם, והקו האמצעי נקרא ישר, ע"כ נקראים גם הם מישרים (כנ"ל אות רצ"ז בהסולם), והמסך דחירק מבריח את הערלה.
וז"ש, כדין נפקא את תקיף זנבא פשיט לתתא חמשין אמין וכו' ודא איהי את ץ'. דהיינו הץ' דמנצפ"ך. כי ה' אותיות מנצפ"ך כסדרן, הן, ך', ם', ן', ף', ץ'. וה"ס ה' ספירות (כנ"ל אות רצ"ז בהסולם ע"ש), וכל ספירה כלולה מעשר, והם חמשים אמה, שסיומם הוא באות האחרונה שהיא ץ', שז"ס העץ שנתלה עליו המן, שהיה גבוה חמשים אמה. וז"ש, ודא איהי את ץ', כי בספירה האחרונה, נמצא כח המסך דחירק הזה, שהוא השער הנ'. ​שהמן נתלה עליו, וז"ש, כיון דזקיף האי נחש עינוי, וחמא להאי זקפא, כיון שהנחש רואה כח הדין שבץ', שהוא עמוד התליה של המן, כדין אתפרש מגו מקדשא ועריק, אז נפרד מן המקדש ובורח. כי כח הדין הזה, ממעט את השמאל, וכל הנמשכים ממנו (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח ע"ש).
ונודע שהמצב הא' של המלכות נקרא ד', על שם שהיא דלה ועניה. ובמצב הב' אחר שקבלה הארת הקו האמצעי, היא נקראת ה', בסוד הנקודה האמצעית הרוכבת על המרכבה של ד' (כנ"ל בזהר חדש בראשית אות ל"ח). וז"ש (באות ש"כ), וכלה נפקת וכו' ואתעברת מאת ד' ועיילא באת ה' וכו'. שאז היא עשירה ומלאה בכל טוב.