זהר

שכט) אבל בכללא דשמים הוה, ונפקו כחדא, מתדבקא בסטרוי, דא בדא. כד אתנהיר ראשיתא דכלא, שמים נטלו לה, ואותיבו לה באתרה, דכתיב ואת הארץ, ואת כללא דאתוון דאנון את.

פירוש הסולם

שכט) אבל בכללא דשמים הוה ונפקו כחדא מתדבקא בסטרוי דא בדא: אבל מתחילה, בכלל שמים היתה הארץ, ויצאו שמים וארץ, שהם זו"ן, כאחד, דבוקים זה בזה באחוריהם, כד אתנהיר ראשיתא דכלא, שמים נטלו לה ואותיבו לה באתרה, כאשר האיר ראשית הכל, דהיינו בעת שהנוקבא קבלה המוחין דחכמה הנקראים ראשית הכל, אז שמים, שהם ז"א, לקחו את הנוקבא והושיבו אותה במקומה.
פירוש מתחלת יציאת הנוק', היתה דבוקה בז"א, כלומר, שהאירו שניהם באור אחד, שהוא אור דחסדים, וכיון שהיו בהשואת הצורה בלי הפרש מזה לזה, נבחנים לדבוקים זה בזה. כי דביקות הרוחניים היא השואת הצורה, כנודע. ומקום הדביקות היה באחור של הז"א, דהיינו מחזה ולמטה דז"א, ששם הכלים דאחוריים שלו. כי מחזה ולמעלה של כל פרצוף נבחנים לכלים דפנים, ומחזה ולמטה של כל פרצוף נבחנים לכלים דאחוריים. כמ"ש בפתיחה לחכמת הקבלה אות ע"ו ע"ש. ואח"כ כד אתנהיר ראשיתא דכלא, דהיינו שהנוקבא קבלה המוחין דחכמה הנק' ראשית הכל, אז נבחן שהנוקבא נתנסרה מן הז"א, כלומר שנפרדו זה מזה, כי עתה יש שינוי צורה בין ז"א לנוקבא, שהז"א מאיר באור החסדים והנוקבא מאירה באור החכמה, כי פירוד הרוחני אינו רק שינוי צורה. וז"ש שמים נטלו לה ואותיבו לה באתרה. כי נפרדה ממנו, ונתן לה ז"א מקום בפני עצמה. דכתיב ​ואת הארץ ואת כללא דאתוון דאינון את, שכתוב ואת הארץ, וא"ת יורה על כלל כ"ב אותיות שהם מא' עד ת' שהם הר"ת של המלה א"ת. כלומר שיורה כי נפרדה מהז"א והשיגה כלים נפרדים בפני עצמה, כי כ"ב האותיות הם הכלים כולם של הפרצוף. שהרי כל החכמה מבוארת על פי כ"ב האותיות ואין צריכים יותר.