פירוש הסולם
שכח)
וזרעו מבקש לחם: מה הוא פירושו, ואומר, אלא בשעה שמשפיע הזרע והוא נמשך, אינו תובע ומבקש הנוקבא, כי היא נמצאת אז עמו, כי המה בזווג שאינו נפסק לעולם, והיא מוכנת לו, כי הזרע אינו נמשך רק בשעה שהנוקבא כבר מוכנת לו, ותשוקת שניהם כאחד, בדביקות אחת שאינו נפסק. וע"כ אינו צריך לתבוע ולבקש אותה. ביאור הדברים. כי ב' חכמות הן בעולם אצילות א) חכמה עלאה שבא"א, ב) חכמה תתאה שבנוקבא. ובכל המדרגות שבינתים, אין בהן חכמה
. (כנ"ל ב"א דף רס"ב ד"ה אלא). וז"ס השתוקקות ז"א אל הנוקבא, כדי שישתלם על ידה בהארת החכמה. והנוקבא משתוקקת לז"א, כדי לקבל ממנו זרעו, שהוא חסדים, כי חכמה בלי חסדים היא חשך וקפאון,
(כנ"ל דף קכ"ב ד"ה ויחמנה) ונמצא סוד הזרע, שהיסוד דז"א, המכונה צדיק, משפיע לנוקבא, הוא חסדים. וז"ש,
בשעתא דזריק ואתנגיד זרעא, לא תבע לנוקבא, שבשעה שהצדיק משפיע הזרע שהוא חסדים אינו תובע, לקבל את הארת הנוקבא, שהיא חכמה, ואומר על זה ב' טעמים, א)
דהא בהדיה שריא, דלא אתפרשא מניה לעלמין, כי הנוקבא נמצאת עמו, בזווג דלא פסיק, שפירושו, שזו"ן מלבישים אז או"א עלאין, שזווגם לא פסיק והם תמיד בחסדים מכוסים מחכמה. ע"כ גם זווגם הם אינו נפסק, וגם הם בבחינת חסדים לבד כמו או"א עלאין. ולפיכך אין הצדיק רוצה אז לקבל הארת חכמה מן הנוקבא. ב)
וזמינא היא לגביה, דהא זרעא לא נגיד אלא בשעתא דנוקבא זמינא, כי כבר נכלל בהארת הנוקבא, כי אין זרעו נמשך אלא בשעה שהנוקבא מוכנת לו, וכבר נכלל בהארתה,
ותיאובתא דתרוויהו כחדא, וע"כ, עתה, השתוקקות שניהם אחת היא, ששניהם משתוקקים עתה אחר חסדים לבד, כי מקודם הזווג השתוקק הז"א להכלל מחכמה, והנוקבא אחר חסדים, כנ"ל, ועתה אחר שז"א כבר נכלל בחכמה, אינו משתוקק יותר לחכמה אלא בחסדים לבד, וע"כ הם
בדבוקא חד דלא מתפרשן. כלומר שזהו עצמו הוא הטעם, שהם בזווג שאינו נפסק, כי אין אחיזה לקליפות בשפע החסדים שיוצרך הזווג להפסק. אמנם אם היה חכמה בהארת הזווג, לא היו בזווג דלא פסיק, כי בעת שהתחתונים פוגמים מעשיהם. יש אחיזת הקליפה בזווג זו"ן, והזווג נפסק.
