זהר

שכו) רבי אבא אמר, איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו. ת״ח, כד הוו ישראל במצרים, הוו ידעי באינון רברבי עלמא, דממנן על שאר עמין, וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא, וקריב לון קב״ה לפולחניה, אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא. ובג״כ כתיב, איש איש כי יקלל אלהיו, ואע״ג דפולחנא נוכראה הוא, כיון דאנא פקידת לון ממנא לדברא עלמא, מאן דלייט ומבזי לון, ונשא חטאו ודאי, דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי׳ מות יומת, לאו ונשא חטאו כמה לאלין, אלא מות יומת. מות בעלמא דין, יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו, בגין דמבזי עובדי ידוי, מבזי לשמשי דאנא פקידית, ואסיר הוא, אבל מיתה לא אתחייב בהו.

פירוש הסולם

שכו) ר׳ אבא אמר וכו׳: רא״א, איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו, בוא וראה, כשהיו ישראל במצרים, היו יודעים באלו שרי העולם הממונים על שאר העמים, וכל אחד היה לו אליל מהם בפני עצמו. כיון שנתקשרו בקשר האמונה, והקב״ה קרב אותם לעבודתו, נפרדו מהם ונקרבו להאמונה העליונה הקדושה. ומשום זה כתוב, איש איש כי יקלל אלקיו, דהיינו את אחד מע׳ שרים הנ״ל, ואע״פ שעבודה זרה הוא, כיון שאני מניתי אותם לממונים להנהיג העולם, מי שמקלל ומבזה אותם, ונשא חטאו, ודאי. כי ברשותי הם עומדים והולכים ומנהיגים בני העולם. אבל ונוקב שם ה', מות יומת, ולא כתוב ונשא חטאו כמו באלו ע׳ שרים, אלא מות יומת, מות בעולם הזה, יומת בעולם הבא, ולאלו ע׳ שרים, ונשא חטאו, משום שמבזה מעשה ידי, מבזה את משמשי שאני ממנה, והוא אסור, אבל מיתה אינו מתחייב בהם.