זהר

שכה) יומא חד הוו אזלי באורחא, א"ל, אי כדין אכלת שרשים דאמרת. א"ל רבי, משאמרת לי הסוד, עמדתי על תכונתו. וסח לו האיך. א"ל עמדת ואכלת, ועדין הבליעה מהמתוק נשאר, ואותה שעה גלה לו ארבעים סודות בתורה.

פירוש הסולם

שכה) יומא חד הוו וכו': יום אחד היו הולכים, ר"א ור"ע, בדרך. א"ל ר' אליעזר, איך איפא אכלת השרשים שאמרת. אמר לו רבי, משאמרת לי הסוד, עמדתי על תכונתו, וסיפר לו איך. אמר לו, עמדת ואכלת, ועדיין הבליעה מהמתוק נשאר. ואותה שעה גילה לו ארבעים סודות בתורה.
פירוש הדברים. שמשונה קרבן עולה מכל הקרבנות, שנשרף כולו באש וכולו לגבוה סלקא. שהפירוש הוא שכולו ימין, דהיינו אור חסדים בלי שמאל כלל. וזה שהקשה ר' דוסתאי לר' אליעזר הגדול, שכתוב, עולת תמיד העשויה בהר סיני, אשר היחוד הזה שבעולת תמיד הוא כולו ימין. א"כ איך אומר, לריח ניחוח אשה לה'. אשר ריח ניחוח היא הארת חכמה, הלא אין הארת החכמה נמשכת אלא מן קו השמאל. וזה שהשיבו ר"א, בני וכו', ולא שאלני אדם על זה, זולתי עקיבא תלמידי, שקושיא זו שאלו ר"ע, והתירוץ הוא, ועדיין השרשים בידי, דהיינו שהשיב לו ברמז שלא יבין הסוד. שמע ר' עקיבא את התירוץ הזה, אמר, כיון שהנצו הפרחים אכלתי השרשים. פירוש, מטרם הקרבת כל קרבן, צריכים להמשיך ג' קוין ימין שמאל ואמצע, שהם השרשים לכל קרבן, שעליהם רומזים, כהנים, לוים, ישראלים, שהיו בשעת הקרבת כל קרבן. שהכהן הוא קו ימין, והלוים המשוררים הם קו שמאל, וישראלים המקריבים, הם קו האמצעי. וזה שתירץ ר' אליעזר, אע"פ שבקרבן זה אין שום הארת השמאל, אלא כולו ימין, עכ"ז הוא מחזיק השרשים של הקרבן בידו, דהיינו שמחזיק ג' הקוין, גם בשעת הקרבת הקרבן, וע"כ יש לו גם אז הארת השמאל, המכונה ריח ניחוח, וע"כ יפה אומר הכתוב לריח ניחוח אשה לה'. ור' עקיבא הקשה על תירוצו זה, הרי הקרבן הוא בסתירה לשורשים, כי בשורשים מאיר גם השמאל והקרבן אע"פ שהוא ענף ופרח היוצא משורשים האלו, עכ"ז הוא כולו ימין בלי שמאל כלל. ונמצא שהם מוכרחים להאיר בזה אחר זה, שמתחילה אוכל השרשים, דהיינו שממשיך הארת ג' הקוין, ואח"כ אחר שכבר אכל השורשים, הוא יכול ליחד יחוד הקרבן עולה, שיהיה כולו ימין בלי שמאל, וא"כ כבר אין לו השרשים בידו, בשעת הקרבת הקרבן, ואיך אומר הכתוב לריח ניחוח אשה לה', הרי אין כאן ריח ניחוח, שהוא הארת החכמה. וז"ש, שמע ר' עקיבא, אמר, כיון שהנצו הפרחים, דהיינו כיון שהתחיל לעסוק בהקרבת קרבן עולה, שהוא פרח וענף אל ג' הקוין כנ"ל, כבר אכלתי השרשים, שאין עוד שליטת השורשים כי המה סותרים זה את זה. ואם כן חוזרת הקושיא למקומה, מאין יש בקרבן עולה ריח נחוח. א"ל עקיבא עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה' אע"פ שאכלת השורשים יש כאן ג"כ ריח ניחוח, משום ועדיין בליעת המתוק נשאר, כי הגם שכבר הפסקת מליחד ג' הקוין, אמנם כיון שהמשכת אותם ואכלת אותם כבר נשארת בך בליעת הארת החכמה שהמשכת מקו השמאל. שזה מספיק שתהיה מוכן לריח ניחוח לה', דהיינו שתאיר הארת החכמה מאליה בעת הקרבת הקרבן. וכנראה שר"ע עוד לא הבין התירוץ הזה. וז"ש, יומא חד הוו אזלי באורחא חזר ר"א ושאלו, אי כדין אכלת שרשים דאמרת, דהיינו שיספר לו, איך עשה את היחוד של השורשים, שהם ג' הקוין, א"ל וכו' וסח לו האיך שסיפר לו הסדר והיחוד שלהם שעשה. אז הסביר לו פעם שניה, עמדת ואכלת כיון שעמדת והמשכת הארת ג' הקוין, הרי בהכרח ועדיין בליעת מהמתוק דהיינו הארת החכמה המתוקה. נשאר גם בעת היחוד של הקרבת העולה, ובליעה זו מספקת לריח ניחוח. שה"ס הארת חכמה. ויפה אוה"כ, לריח ניחוח אשה לה'.