זהר

כד) בינונים דכלילן מחול וקדש, תליין עד יום הכפורים. דאיהו כגוונא דתיבת נח. אם תייבין בתיובתא, יקבל לון, ויכתבון לחיי. ואם לאו יכתבון למיתה עם אחרנין דאתמר בהון ויגוע כל בשר כו'. ובינונים בגין דאית בהון פקודין וחובין, אתמר בהון ומכל החי מכל בשר כו'. מכל החי מסטרא דזכוון. מכל בשר מסטרא דחובין.

פירוש מעלות הסולם

שכד) בינונים דכלילן מחול וכו׳: בינונים הם הכלולים מחול וקדש, שנמשכים מקליפת נגה המעורבת מטוב ורע, תלוים עד יום הכיפורים, שהוא כעין תיבת נח שה״ס עליית מלכות לבינה, אם ישובו בתשובה, יקבלם ויכתבם לחיים. ואם לא ישובו, יכתבם למיתה עם האחרים שהם הרשעים הגמורים, שנאמר בהם, ויגוע כל בשר כו'. ובינונים, משום שיש בהם מצוות ועבירות, נאמר בהם ומכל החי מכל בשר כו', מכל החי מצד הזכיות שהם המצות. מכל בשר מצד החובות שהם העבירות.
פירוש: סוד כפרת העונות ביום הכפורים וסוד תיבת נח, היינו הך, שהוא המשכת הארת חכמה ע״י עלית המלכות לבינה, שאין כפרת העונות אלא ע״י גילוי אור החכמה שה״ס אור החיים, וכן בימי המבול ע״י חטא דור המבול נתפרק החבור של מלכות בבינה ונגלה המלכות דמדת הדין, שממנה נמשך המבול, חוץ מתיבת נח שנשארה במתוק המלכות בבינה, שבה נקבצו כל החיים. והנה ​בראש השנה נפתחים ג׳ ספרים (מסכת ר״ה ט״ז: זהר אמור אות ר״ג) שהם של צדיקים גמורים, ושל רשעים גמורים, ושל בינונים. שהם סוד ג׳ הקוים, אחד של צדיקים גמורים, שהם מרכבה לקו הימין הם נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים. ואחד של רשעים גמורים, שהם מרכבה לקו השמאל שבו דינים קשים שע״י המצוה של תקיעת שופר הם נכנעים ונעברים מן העולם, והיינו שנכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. ואחד של בינונים, שהם מרכבה אל הקו האמצעי, שהם תלוים ועומדים עד יום כפורים שאז נשלם קו האמצעי בסוד הארת חכמה שבבינה, שה״ס אור החיים.
והנה צדיק גמור הוא זה שזכה לתשובה שלימה, והיינו שזכה למוחין דג״ר מהוי״ה שבמילוי אלפין שהיא שם מ״ה בגימטריא אדם כזה יו״ד ה״א וא״ו ה״א שמורה על ז״א בגדלות, ועליו אומר (באות שכ״ג) צדיקים גמורים וכו׳ דנכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, וכו׳. לעומת זה הם הרשעים גמורים שעליהם נאמר (באות שכ״ב) ואם יפקון ביומא דדינא אלין דלא הוו נטרין וכו׳ דנדונים לאלתר למיתה, וכו׳, ובינונים שנר״ן שלהם נמשכים מקליפת נגה המעורבת מטוב ורע, עליהם נאמר (באות שכ״ד) בינונים דכלילן מחול וקדש, תליין עד יום הכפורים, כי צד הטוב שבנגה נמשך מיחוד הקו האמצעי שבנר״ן דקדושה ולכן תלוים ועומדים עד יום הכפורים, שבו נשלם הקו האמצעי בסוד הארת החכמה שבבינה שה״ס אור החיים כנ״ל, אם תייבין בתיובתא יקבל לון ויכתבון לחיי. כי אז הם זוכים להשיג נר״ן מבחינת שם מ״ה ונר״ן אלו מתלבשים בנר״ן הבהמים של האדם ובגוף הבהמי שלו, שע״י התלבשות זו נכנעים נר״ן הבהמים אל נר״ן הרוחניים הקדושים, ונר״ן הרוחניים הם השולטים על הנר״ן הבהמיים ומהפכים אותם לקדושה, ואם לאו וכו׳.
והנה מחיתם של הקליפות הוא, מן הכלים הנשברים שנשתירו בלי תיקון מזמן שבירת הכלים, שגם בעת שהמאציל בירר ותיקן העולמות אבי״ע וכל אשר בהם, לא תיקן אותם, ואינם ראוים לתקון במשך שתי אלפי שני טרם גמר התקון, אבל בגמר התקון יתוקנו גם הם ויתבטלו כל הקליפות כמו שכתוב בלע המות לנצח, ומזה בא ונמשך שהם רודפים אחר האדם להחטיאו כי להיותם ריקנים מכל אור לפני גמר התקון, לכן הם צמאים שאדם ימשיך להם מעט מן האורות השלמים שיאירו בגמר התקון, כדי להחיות את נפשם, בדומה למי שהוא רעב וצמא הרודף אחר מי שיש לו לחם ומים, ולוחם עמו. ונודע שהכלים של עשר הספירות שקומתן שוה נקראים בשם: מוחא, עצמות, גידין בשר, עור, שהם כח״ב תו״מ, ונמצא שכלי התפארת נקרא בשר וכלי המלכות נקרא עור. גם נודע שמחמת התקון שה״ס המעטת האור, מטעם שהשבירה היתה מחמת שהאורות היו גדולים והכלים קטנים, לכן בעת התקון נגנזו או״א הפנימיים, ואסור להמשיך טרם גמר התקון הג״ר של מוחין דחיה, שהיא אור החכמה, רק ו"ק דחכמה לבד, (כמבואר בסולם זהר בראשית א׳ דף פ׳ ד״ה ביאור).
והנה נודע שיש ערך הפוך בין כלים לאורות, ובעת שאין לז״א רק הכלי הא׳ שנקרא מוחא, יש לו מבחי׳ האורות רק אור הנפש לבד. וכשמשיג פרצוף עצמות, קונה אור הרוח. וכשמשיג פרצוף גידין קונה אור הנשמה. ובפרצוף בשר קונה אור החיה. ובפרצוף עור קונה אור יחידה. ולפי שאסור להמשיך ג״ר דחיה לפני גמר התקון נמצא שבפרצוף הרביעי שהוא בשר חסר בו הכלים התחתונים שהם בשר ועור, ואין בו אלא ג׳ כלים העליונים שהם מוחא עצמות גידין המסתיימים על החזה של זה הפרצוף, ומחזה ולמטה שהם בשר ועור חסר לו עד גמר התקון. ונמצא שכל החשק של הסט״א הוא, שהאדם ימשיך לה אלו האורות של ג״ר דמוחין דחיה, הבאים בכלים דבשר ועור של פרצוף ד׳ דז״א כי פחות מהם שהם האורות דו"ק דחיה שמאירים במוחא עצמות גידין, שהם כלים מתוקנים וראויים להלבשת האור, מהם לא יכולים הקליפות להנות כלום, וזה אומרו ובינונים בגין דאית בהון פקודין וחובין שנמשכים מקליפת נגה המעורבת מטוב ורע שעד החזה שמאירים ו״ק דחיה הוא בחינת הטוב הנמשך מן היחוד שבקו האמצעי ומצוה היא להמשיך ו״ק דחיה, ולכן אית בהון פקודין. ויש בהם מבחינת הרע שהוא חובין היינו הסט״א והקליפות שאינם חפצים בתקון הקו האמצעי, ורוצים להמשיך ג״ר דחיה שאסור להמשיכם לפני גמר התקון. אתמר בהון ומכל החי מכל בשר כו׳ מכל החי מסטרא דזכוון שהוא עד החזה שאורות דחיה מאירים שם בבחי׳ ו"ק שמצוה וזכות היא להמשיכם, מכל בשר שהוא הכלי לג״ר דחיה מסטרא דחובין שאסור להמשיך האור דג״ר דחיה המגיע לכלי דבשר מחזה ולמטה. (עיין בספר בית שער לכוונות).