זהר

שכג) ותאנא בצניעותא דספרא, דכל דינין דמשתכחין מדכורא, תקיפין ברישא, ונייחין בסופא. וכל דינין דמשתכחין מנוקבא, נייחין ברישא, ותקיפין בסופא. ואלמלא דאתעבידו כחדא, לא יכלין עלמא למסבל. עד דעתיק דעתיקי סתימא דכלא, פריש דא מן דא, וחבר לון לאתבסמא כחדא.

פירוש הסולם

שכג) ותאנא בצניעותא דספרא וכו׳: ולמדנו בספרא דצניעותא. שכל הדינים הנמצאים מן הדכר, מז״א, קשים בתחילתם ונוחים בסופם. וכל הדינים הנמצאים מן הנוקבא, נוחים בתחילתם וקשים בסופם. ואם לא שהיו נעשים כאחד לא היה העולם יכול לסבול. עד דעתיק דעתיקין הסתום מכל, הפרישם זה מזה, ואח״כ חיבר אותם שיתבשמו יחד.
פירוש. כי ידעת, שז״א ה"ס קו ימין, והנוקבא ה״ס קו שמאל, ונודע שהקו הימיני נמשך מסוד נקודת החולם, שה״ס י׳ הנכנסת באור, וז״ש, דכל דינין דמשתכחין מדכורא, תקיפין ברישא דהייני הדינין דמסך דמלכות שנכנסו בבינה. אבל ונייחין בסופא, כי אח״כ מתגלים חסדים על המסך הזה, והדינים נחים. והנוקבא היא נמשכת מקו שמאל, שתחילתו היא יציאת הי׳ מאויר, שנתבטלו הדינין דמסך, אבל לבסוף הם קשים, כי משליטת השמאל נמשכים כל הדינים. וז״ש, וכל דינין דמשתכחין מנוקבא נייחין ברישא ותקיפין בסופא. אמנם שניהם מחוברים יחדיו בקו אמצעי, שהוא ת״ת, (כנ״ל אות ש״ח) וע״כ הדינים דדכורא נחלשים ע״י הנוקבא, שבה יצא הי׳ מאויר. והדינים דנוקבא נחלשים ע״י הדבר, כי נותן אותם לאחוריו, ומבטל את שליטתם בזה. וז״ש, ואלמלא דאתעבידו כחדא, לא יכלין עלמא למסבל. כי ע״י התדבקותם יחד נחלשים הדינים שבהם. ונמשכים הדינים שבהם עד דעתיק דעתיקי סתימא דכלא, פריש דא מן דא, שה״ס הנסירה שנסרם זה מזה, כמ״ש לפנינו, ואח״כ וחבר לון לאתבסמא כחדא, דהיינו שנתחברו פנים בפנים, ונתבשמו כל הדינים שבהם. כמו שנתבאר לפנינו.