זהר

שי) כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו', אתוון אתחקקו בעובדא דכלא, בעובדא דעלאה, ובעובדא דתתאה. לבתר, אתרשימו אתוון, ואתחקקו בקרא, ב' בראשית ברא, א' אלקים את. ב' ראשית ברא, ודאי כמה דאתמר, ב' ברא ודאי בחילא עלאה. ב' נוקבא, א' דכר כמה דב' ברא ודאי בחילא דלעילא, הכי א' אפיק אתוון. כללא דעשרין ותרין אתוון, השמים ה' אפיק שמים, למיהב ליה חיין ולאשרשא ליה.

פירוש הסולם

שי) כתיב,​ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו'. אתוון אתחקקו בעובדא דכלא: כתיב, שאו מרום וגו', אותיות נחקקו בכל מעשה בראשית בעובדא דעלאה ובעובדא דתתאה, לבתר אתרשימו. הן במעשה העליונה שהיא בינה הן במעשה התחתונה שהיא מלכות, ואח"כ נתרשמו האותיות ונגמרו. פירוש שסומך עצמו על המובא לעיל (בהקדמת הזהר דף י"ט בהמאמר מי ברא אלה דאליהו) בביאור הכתוב הזה, שהבינה נקראת אלקים, שה' אותיותיו הם כח"ב תו"מ, וכשעלתה המלכות למקום בינה דבינה, דהיינו תחת החכמה שבה, יצאו בינה ותו"מ שבה לחוץ ממנה שנפלו לזו"ן, ולא נשאר בהבינה כי אם ב' הספירות כתר וחכמה, שה"ס ב' אותיות מ"י דאלקים, וג' הספירות בינה ותו"מ שלה שנפלו ממנה, הם ג' אותיות אל"ה דאלקים, שז"ס מ"י ברא אלה, כי ברא, פירושו הוציא לחוץ, מלשון פוק תני לברא, ומ"י, הוציא אתוון אל"ה לחוץ מהבינה, כמבואר. והוצאה זו נבחן לחקיקת האותיות, שפירושם כלים. ואח"כ הורידה הבינה את המלכות למקומה כבתחילה, והחזירה את אתוון אל"ה למדרגתה, ונצטרפו שוב עם האותיות מ"י שבה, ונשלם שוב השם הקדוש אלקים. והחזרת אתוון אלה להשם אלקים נבחן להתרשמות האותיות, דהיינו לגמר צורתם, כי עתה נעשו מוכשרים לקבל כל המוחין. וז"ש אתוון אתחקקו בעובדא דכלא, וכו' כי ע"י עלית המלכות לבינה, ירדו אתוון אל"ה לחוץ מהבינה, כנ"ל, הנבחן לחקיקת האותיות. ואומר שחקיקה זו נעשה בכולם, הן בהבינה והן בהמלכות, כי כמו שירדו אתוון אל"ה מהבינה כן ירדו מכל המדרגות שלמטה מהבינה (כנ"ל, בהקדמת הזהר דף כ"א ד"ה והענין ע"ש) וז"ש לבתר אתרשימו אתוון, היינו אח"כ כשהחזירה הבינה את אתוון אל"ה ונשלם השם אלקים, אז נתרשמו ונגמרו האותיות שהם הכלים והטעם שמכנה זה לרשימה, הוא, כי גילוי המוחין של עתה הוא לפי החקיקה שנעשתה מקודם, וע"כ נבחן כמו שמתחילה נחקקו צורת האותיות ואח"כ נעשו הרשימות תוך החקיקות שברשימות הללו ונגמרו לתפקידם.
ואתחקקו בקרא, ב' ב'ראשית ב'רא: ​ונחקקו האותיות בהכתוב בראשית ברא, דהיינו בהביתין בהר"ת של המלה ב'ראשית ובהר"ת של המלה ב'רא, שאלו ב' ביתין רומזים על זמן הקטנות והחקיקה שנעשתה בהבינה, כמו שמבאר להלן. א' א'לקים א'ת, א' הוא בהר"ת של המלה א'לקים ובהר"ת של המלה א'ת, והוא בחינת התרשמות וגמרן של האותיות. כמו שמבאר לפנינו, ב' ראשית, ברא ודאי כמה דאתמר, הב' של בראשית ברא ודאי, דהיינו שהוציאה לחוץ, כמו שאמרו (דהיינו לעיל בהקדמת הזהר דף י"ד אות י"ג ע"ש) ב' ברא ודאי בחילא עלאה, הב' הוציאה, אתוון אל"ה לחוץ, בודאי בכחה של עלמא עלאה, שהיא הבינה הנקראת אלקים, שהשאיר בה אתוון מ"י, ואתוון אל"ה שבה הוציאה לחוץ. ב' נוקבא א' דכר, אות ב' היא נקבה ואות א' הוא דכר. כלומר שאות ב' יורה על קטנות, דהיינו ו"ק בלי ראש, הנבחנת לבחינת נקבה. ואות א' יורה על גדלות, דהיינו על השגת ג"ר, הנבחנת לבחינת זכר. כי זכר מורה על שלמות, והנקבה על בלתי שלמות. והיינו כנ"ל, אשר ב' שבהר"ת בראשית ברא, יורה על חקיקת האותיות. והא' שבהר"ת אלקים את, יורה על התרשמות וגמר האותיות.
כמה דב' ברא ודאי בחילא דלעילא, הכי א' אפיק אתוון, כללא דכ"ב אתוון. כמו שהב' דבראשית הוציאה לחוץ, בודאי בכחה של העליונה. דהיינו במדרגת הבינה, שהשאירה בו"ק בלי ראש, מחמת שהוציאה אתוון אל"ה לחוץ, כן א' דאלקים, האצילה אותיות. א"ת, שהן כלל הכ"ב אותיות, במדרגת הבינה כי יש בהמלה א"ת. א' ת'. המורה על הכ"ב אותיות שמן הא' עד ת', פירוש, כי הב' דר"ת בראשית ברא, יורה על חקיקת האותיות, דהיינו על ירידת אתוון אל"ה לחוץ שנשארה משום זה רק בב' אתוון מ"י שהן ו"ק. והא' יורה על, השלמת האותיות, דהיינו על חחזרת אתוון אל"ה להמדרגה, ונצטרפו לאתוון מ"י ונשלם השם אלקים. שז"ס אלקים, את, שפירושו אחר שנשלם השם אלקים הוא האציל כללות כ"ב אותיות המרומזות בהמלה א"ת, דהיינו מן א' עד ת'. שפירושם כלים ומוחין דג"ר, כמו הכ"ב אותיות שהם הכלים המספיקים לבאר על ידיהם שלימת החכמה, ואומר שאלו המוחין שהאציל הבינה השלמה הנקראת אלקים, שהם כללות כ"ב אותיות, הם נאצלו תוך הבינה עצמה. כי כמו שהבריאה, דהיינו החקיקה, היתה בהבינה הנקראת ראשית, כן ההשלמה המרומזת בא' נעשה ג"כ בהבינה. השמים, ה' אפיק שמים, למיהב ליה חיין ולאשרשא ליה המלה השמים עם ה' מורה, אשר ה' שהיא הבינה שנשלמה, האצילה את הז"א. הנקרא שמים, להשפיע לו חיים ולהשריש אותו. חיין פירושו, המוחין דהארת חכמה. כי אור החכמה נק' אור החיה, ואומרו לאשרשא ליה, להורות, שז"א עצמו אינו צריך להארת חכמה להיותו מתוקן בחסדים מכוסים, אלא שמוחין אלו נשרשים בו כדי להשפיע אותם אל הנוקבא, וע"כ אומר, ולאשרשא ליה, דהיינו לעשות שורש אל הנוקבא.