פירוש הסולם
שיט)
כד מצטרפין סלקין אתוון לעילא ונחתין לתתא מתעטרין בעטרין בד' סטרי עלמא: כאשר המ"ב אתוון, שנחקקו בהמלכות, מצטרפים להיות שמות, דהיינו שמקבלים הג"ר, אז עולות האותיות למעלה, בהשם מ"ב שבבינה, ומשם יורדות האותיות למטה אל הנוקבא הנקראת עלמא, כשהן מתעטרות בעטרות בד' רוחות העולם, שהם חו"ב תו"מ שבמלכות.
ויכיל עלמא לאתקיימא, אז הנוקבא הנקראת עולם, יכולה להתקיים. כלומר שבהשגתה העטרות מהבינה, שהם ג"ר, היא מקיימת בהם בני העולם, באופן שיהיו ראוים למטרתם.
ואלין אתקיימין בעובדוי דעלמא, ואלו המוחין שהמלכות מקבלת, מתקיימים בה ע"י המעשים טובים של בני העולם.
טופסרא דקילטא בהני שכיחי כחותמא דגושפנקא: טופס הקליטה באלו המוחין שקבלה המלכות נמצא כמו חותם הטבעת, אשר הנחתם משיג אותו הצורה הנמצאת בהחותם אותו, לא יחסר משהו. פירוש. שסובב על תחילת דבריו שאמר (באות שי"ח)
סוספיתא דקטרי גו קלטוי. שהפירוש הוא כמו שאלו הקמרי אינם ראוים למאכל רק אחר שנקלטו באדמה. כן הארץ שהיא המלכות אינה מתקיימת לתפקידה, דהיינו לקיים בני העולם, אלא אחר שעלתה להבינה ונקלטה בה. וזה שמסיים עתה ג"כ באותו הלשון, ואומר שאופן הקליטה הזו, שהמלכות קולטת בהבינה, דומה לחותם ונחתם ממנו, שהנחתם משיג לגמרי את צורת החותם.
ויש להבחין כאן ג' בחינות. א) ציור הצורה של החותם בעודה מופשטת מחומר. ב) ציור הצורה כשהוא מצוירת בחומר החותם. ג) השעוה המקבלת חתימתו של החותם. אשר צורת החותם עוברת עליה. ותדע שהם ג' שמות של מ"ב. בחינה א', ה"ס או"א שמחזה ולמעלה דא"א, שהם עיקר הצורה של שם מ"ב, וה"ס ג' הויות שהם כח"ב, שיש בהם מ"ב אותיות, אבל אין שם שום חומר שיהיה ראוי לחתום עמו. והם נבחנים לבחינת אצילות דאצילות. ובחינה ב' של השם מ"ב. ה"ס ישסו"ת הנמצא מחזה ולמטה דא"א עד הטבור שלו, שהם בחינת חומר נושא הצורה. כלומר שה"ס בינה שיצאה לחוץ מא"א. ונתמעטה מסבת נפילת אתוון
אל"ה שלה לזו"ן. ובעת גדלות היא מחזירה אתוון
אל"ה שלה אליה עם הזו"ן והיא עצמה חוזרת ועולית לראש א"א. ומקבלת שם חכמה, וחותמת את הזו"ן עם המוחין שלה.
(כנ"ל דף כ"ה ד"ה יזהירו) וע"כ נחשבו ישסו"ת, שה"ס ז"ת דבינה, לבחינת חומר וצורה של החותם. כי הם החותמים את הזו"ן בפועל ממש. אבל בחינה א' של מ"ב, שהם או"א עלאין, הם אינם מתמעטים מחמת יציאת הבינה מראש א"א ואינם מתגדלים ע"י חזרת הבינה לראש א"א, ונבחנים תמיד כמו שהם בראש א"א ומלבישים לח"ס דא"א. וע"כ נחשבים לצורה מופשטת בלי חומר. ואח"כ מקבלים ישסו"ת הצורה מופשטת דאו"א, שמתלבשת בחומר שלהם. והם בחינת בריאה דאצילות. ובחינה ג' של שם מ"ב, ה"ס זו"ן העומדים למטה מטבור דא"א, שה"ס הנחתמים בצורת החותם שהוא ישסו"ת, וה"ס השעוה הנחתמת מהחותם, והם בחינת יצירה דאצילות.
ובהמתבאר תבין היטב את התקוני זהר
(תק' ס"ט ק"ג ע"ב קנ"א בהמאמר דבעלי קבין) וז"ל ואית שם בן מ"ב, בצורות חותמא דשעוה נכתב.
ואית שם מ"ב בציור דיוקנא דמלכא, חקיק על חותם. ואית שם מ"ב דאיהו דיוקנא ממש. יש שם בן מ"ב, שהוא בצורת חותם של שעוה נכתבת. ויש שם מ"ב שהוא בציור של צורת המלך החקוקה על חותם. ויש שם מ"ב שהוא צורה ממש. כלומר צורה מופשטת בלי חומר. ומבאר דבריו ואומר
שם מ"ב דאיהו דיוקני איהו: י"ה ו"ה. יוד הא ואו הא. יוד ואו דלת, הא אלף, ואו אלף ואו, הא אלף. שם מ"ב שהוא צורה בלי חומר, הוא ד' אותיות דהויה פשוטה י"ה ו"ה. ועשרה אותיות דהויה במילוי. שהם יוד וכו'. וכ"ח אותיות דהויה במילוי המילוי, שהם ביחד מ"ב אותיות. והיא בחינה א' של שם מ"ב הנ"ל שה"ס או"א שמחזה ולמעלה דא"א, והם בחינת אצילות דאצילות.
שם מ"ב דאיהו חותמא איהו אהיה אשר אהיה שם מ"ב שהוא צורה חקוקה בחותם, דהיינו בחומר חותם, ה"ס אהיה אשר אהיה, שב' שמות אהיה הם בגי' מ"ב, וה"ס בחינה ב', דשם מ"ב הנ"ל, שה"ס ישסו"ת שמחזה עד הטבור דא"א, והם בחינת בריאה דאצילות.
ציור מ"ב בשעוה דא אבגיתץ ציור שם מ"ב הנחתם בשעוה ה"ס ז' שמות אבגית"ץ קרע שטן וכו' שבר"ת של אנא בכח, שיש בכל אחד ו' אותיות והם מ"ב אותיות. ומקודם לכן אומר שם הת"ז,
אינון ברזא דז' שמהן דבהו מ"ב אתוון לקבל ז' יומי בראשית דאית בהו יוד אמירן ול"ב אלקים, שהשם מ"ב דאנא בכח, הוא בחי' שם מ"ב דמעשה בראשית, שה"ס ל"ב אלקים ועשרה מאמרות. והוא בחינה ג' דשם מ"ב הנ"ל, שהם זו"ן הגדולים. והם בחינת יצירה דאצילות, וצריך שתזכור כאן כל המתבאר במראות הסולם לעיל
בהקדמת הזהר מדף ה עד דף ח ואז תבין הדברים. כי אין להכפיל כל האריכות כאן. וזה אמרו כאן
עאלו ונפקו את ואת ואתברי עלמא, נכנסו ויצאו כל אות ואות, ממ"ב אתוון ונברא העולם. פירוש, כי מתחילה היתה הבינה כולה בראש א"א, והיתה כולה במ"ב אתוון, וכשנכנסה המלכות בראש דא"א במקום בינה, והבינה יצאה מהראש דא"א, דהיינו הז"ת דבינה שה"ס ישסו"ת שמחזה עד הטבור דא"א, ואתוון אל"ה שלהם נפלו לזו"ן, ונשארה הבינה בו"ק חסר ראש. נבחן אז שכל אות ואות ממ"ב אתוון שהיתה להבינה, שהן ג"ר, יצאו עתה ממנה ונחקקו בהזו"ן, כי הזו"ן שקבלו אתוון אלה דבינה קבלו ג"כ אלו מ"ב האותיות, והוכשרה בהן המלכות שתוכל לקבל ג"ר.
(כנ"ל דף ז' ד"ה וכבר) שזה נחשב לבריאת העולם באופן שיוכל להתקיים. ואע"פ שעדיין אין לה מוחין, מ"מ כיון שקלטה האותיות אל"ה, הרי יש לה הכלים להמוחין דג"ר.
עאלו גו חותמא ואצטרפו ואתקיים עלמא נכנסו האותיות דמ"ב תוך החותם שהיא בינה, ואותיות נצטרפו להיות שמות הקדושים, דהיינו שקבלו המוחין, אז מקבלתם גם המלכות, ונתקיים העולם שהוא המלכות. פירוש, לעת גדלות מחזרת הבינה את אתוון אל"ה שלה מן הזו"ן אל מדרגתה, וגם הזו"ן הדבוקים בהם עולים עמהם, והבינה עולה לראש א"א, וחוזרת ונעשית חותם של מ"ב. דהיינו מ"ב דמין הב', שה"ס ב"פ אהיה שבגי' מ"ב, ואח"כ היא מחתמת בחותם הזה את המלכות שעלתה עמה, ואז נעשית המלכות בחינת מ"ב דמין הג'. שה"ס ל"ב אלקים ויוד אמירן. ואז מתקיים העולם כי השיגה המוחין דג"ר שהם קיום העולם.
