זהר

שיז) ומנה אתשקיא בגלותא, מה דהוה בקדמיתא, היא אתשקיא מניה, הוה מינה. ורזא דמלה, ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ועלה אתמר, ותאמר שתה אדוני דאיהו אדון דילה.

פירוש מעלות הסולם

שיז) ומנה אתשקיא בגלותא וכו': בימי הגלות הוא ז״א הושקה ממנה, מה שהיתה מקודם היא מלכות הושקתה ממנו. הנה בזמן הגלות מושקה ממנה. וסוד הדבר כמ״ש ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ועלה נאמר ותאמר שתה אדוני. כלומר שהוא אדון שלה, הכלול בה.
פירוש, בזהר תרומה (אות תשמ״ב) כתוב ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, היך עביד תולדין. אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר, בגנתא לא עאל ביה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא וכו'. שואל ואם תאמר הרי בגלות נאמר אזלו מים מני ים, שהוא מלכות הנקראת ים, ונהר יחרב ויבש, שהוא יסוד הנקרא נהר יוצא מעדן, וא״כ איך עושה תולדות. ומשיב אלא זרוע כתוב, דהיינו אור זרוע לצדיק, וכן וכגנה זרועיה תצמיח, שפירושו שתמיד הוא זרוע, אפילו בזמן הגלות. ומיום שהפסיק נהר ההיא מלבא בגן, היינו יסוד שנקרא גנן לא נכנס בו הגנן הזה, ואור ההוא שהוא זרוע עושה פירות, כי ממנו ומעצמו הוא נזרע כבתחלה, ותמיד אינו שוקט. בדומה לגן שעושה תולדות ומאותה זריעה הראשונה נופל שוב במקומו, דהיינו בשעת קצירת השדה נופלים גרעינים לאדמה ועושה תולדות מעצמו כבתחלה, ואינו נפסק מלעשות תולדות לעולם.
וביאור הדברים הוא, כי בזמן שבית המקדש היה קיים, היה זווג זו"ן הגדולים, שהלבישו לאו״א עלאין תמיד בשבת ובחול, ויסוד ז״א דגדלות השפיע ג׳ הזריעות של חולם שורוק חירק (כמ״ש בזהר בראשית א׳ אות ל״ח) דלית זרעא דאזדרעא בר ברזא דא, אל המלכות בלי הפסק, אבל בזמן הגלות נפסק זווג דגדלות הזה שזה סוד הכתוב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואע״פ שיש עלית זו״ן לאו״א גם בזמן הגלות כמו בשבת, אין זה נחשב לביאת הגנן אל הגן משום שאין זה בקביעות, אמנם גם בזמן הגלות ישנו זווג עליון בכדי להחיות את העולמות, וזווג זה נחשב לזווג מלכות לבד היינו זו"ן הקטנים שהם ימין ושמאל דמלכות עצמה, וזה אמרו ומנה אתשקיא בגלותא שבזמן הגלות כל הזווגים וכל המוחין באים ממלכות לבד, מה דהוה בקדמיתא היא אתשקיא מניה כי כל הזווגים היו מיסוד דגדלות דז״א בעת שזו"ן הלבישו לאו״א עלאין, וזו"ן הקטנים נכללו בזו"ן הגדולים וקבלו את אורות הגדולים של זו"ן הגדולים, ובזמן הגלות הוה מינה שכל המוחין באים מזו״ן הקטנים שהם ימין ושמאל דמלכות לבד.