פירוש הסולם
שיד)
והיינו רזא דקאמרן, מבטן מ"י יצא הקרח, מבטן מ"י ודאי, ההוא דקיימא לשאלתא. והיינו הסוד שאמרנו
(לעיל אות ש"א) מבטן מ"י יצא הקרח ודאי הוא מבטן מי שהיא בינה, דהיינו ההיא, שעומדת לשאלה. פירוש. מה שאומר לעיל באות ש"א
ודא נפיק מגו עלאה, שים הקרוש יוצא מהעליון והסימן הוא מבטן מ"י יצא הקרח, הכונה היא על ז"ת דבינה שהם ישסו"ת, הנקראים מ"י, בעת שהם משפיעים חכמה בלי חסדים, דהיינו כשהוא בסוד נקודת השורק, שמשום חוסר החסדים נקרשים ונקפאים התחתונים. וע"כ, אע"פ שאתוון אל"ה כבר עלו למעלה לבינה, מ"מ מחמת שהשפע קפואה, אינם מצטרפים לגלות השם אלקים בהבינה. ועדיין נקראת מ"י. (
כמ"ש בהקדמת הזהר דף כ"ב באות י"ד, ובהסולם ד"ה ואקרי מ"י, עש"ה) אמנם אחר שיוצאים החסדים ומלבישים החכמה, אז
אתחברון אתוון אלין באלין ואשתלים בשמא אלקים. ואינה נקראת עוד מ"י. וזהו שמדייק הזהר כאן ומביא הכתוב מבטן מ"י יצא הקרח, להורות שרק בעת שמשפיעה חכמה בלי חסדים בסוד נקודה דשורק, אז היא נקראת מ"י ולא בעת השלמות. כשמקבלה נקודת החירק, והחכמה מתלבשת בחסדים, כי אז נקראת אלקים ולא מ"י.
ולית לשאלא מה לעילא ומה לתתא, אלא לשאלא אתר דנפקן, למנדע: ואין לשאול מה למעלה ומה למטה, אלא לשאול מקום שיוצאים, לדעת. פירוש כי ג' נקודות נבחנות ביציאת המוחין מהבינה, שהן נקראות חולם שורק חירק, (
כנ"ל דף ט"ו בד"ה ההוא נקודה, ע"ש בכל ההמשך, ואין להכפיל כאן האריכות הזאת) והנה בנקודת החולם ובנקודת החירק אין שאלה, שאסור בהם להעלות מ"ן להמשיך חכמה, אלא רק בנקודת השורק ששם מקום יציאת החכמה. עש"ה. וז"ש
ולית לשאלא מה לעילא, היינו בנקודת החולם,
ומה לתתא, היינו בנקודת החירק, אלא לשאלה אתר דנפקן היינו בנקודת השורק, כי אז הבינה בראש א"א ומשפעת החכמה, ונבחן למקום יציאת החכמה.
ולא למנדע ליה, דהא לא יכלין, ואין הכוונה להמשיך החכמה בנקודת השורק, שהרי אינם יכולים להמשיכו, כי הכל נקרש ונעשה לקרח,
(כנ"ל דף רמ"ז ד"ה פירוש) אלא קיימא לשאלתא, ולא למנדע ביה, אלא שאז עומדת לשאלה, ולא לדעת אותו. פירוש שאז בנקודת השורק הוא הזמן להעלות מ"ן ולשאול על הארת החכמה, אבל אי אפשר אז לקבל כלום, מפני הקפאון. אלא אח"כ בסוד נקודת החירק, שאז מתלבשת החכמה בחסדים של החירק, אז העת לקבל הארת החכמה. באופן שעת השאלה הוא בסוד נקודת השורק, ועת הקבלה הוא בסוד נקודת החירק.
